כשהייתי בן שש עשרה קוס היה שמועה רחוקה ופלאית,
כמו מסעות בחלל עד גיל 21, בדים שמעבר להרי אורל,
אנשי ביון בלתי נראים בבירות אקזוטיות ומכשירים לוויניים,
הייתי רץ בשבילים, מכין את עצמי למלחמת העולם השלישית -
קוס היה מדע בדיוני.

בצבא קוס הפסיק להיות מדע בדיוני והתחיל להיות
אגדה אורבנית, לא הבנתי איך זה שיש כל כך הרבה ממנו,
לפי מה שמספרים, ושום דבר בשבילי: פקידות של קצינים
הביטו עלי בחמלה, נשים צעירו לקחו אותי בטרמפים,
אני הייתי שותק וחולם, חולם ושותק, מחכה להתגלות הקוס
הגדולה, באותות ובמופתים, רציתי, טמבל, לא ככה.

התגלות הקוס הגדולה דווקא כן באה ככה,
במושב האחורי של האוטו של אבא של שלומי,
בובת פורצלן נשואה ושתויה עם אוצר מילים עברי שכלל עשרה
שמות עצם ושני שמות תואר, חסרת סבלנות שכבר אפתח את החגורה,
בלי שאהיה בטוח מה הולך לקרות וכשזה קרה זה לא היה
סביר בעיניי שיש דבר כזה
בגוף של בנאדם, לא הבנתי איך דווקא אני, מכל האנשים בעולם,
פגשתי את האחת שיש לה כזה.

אחר כך היו כל מיני, במכוניות, במיטות, בקיבוץ,
על מדרגות סוכת מציל, בבתים שלהן, זיונים מבוססי-רשת,
אוה, הרשת הארורה, זוכר שאחרי תקופה אינטנסיבית כזאת הבנתי,
פתאום,
שלכולן יש כזה, בעצם, זוכר כמה הייתי נפעם,
כמה מאוכזב.

עכשיו זה קל מאי פעם, צריך לבחור,
ולבחור שוב, והם נראים כולם אותו דבר,
בשינויי מפרט קלים,
נבוך מעצמך שאתה יכול להישיר מבט,
כ-מ-ע-ט מ-ת-פ-ו-צ-ץ מרוב שאתה רוצה בחזרה
את האגדה האורבנית שלך, את המדע הבדיוני,
את התימהון, את בין הרגליים של נטשה הממלמלת
במושב האחורי

וממשיך במיון, בתיוג, במספור, במכניזציה,
מתחיל ומשדל, נוגע בידיים בלי לפחד,
במיומנות, לא מסוגל ללקק את זה,
לוקח חלק פעיל בהגליית הפלאי אל מחוץ לחיים
ומשתגע, הולך בעיר עם ידיים בכיסים והאופק תכלת
מלחמת עולם שלישית רוצה, באותות ובמופתים, טמבל,  
לרוץ ולחלום, רוצה,
לא ככה.