על שולחן הפלסטיק הירוק והזול מונחים ארבעה אגוזי קאשיו ובקבוק
בירה חמה.
אני חולף על פני השולחן בצעדים מהירים וקרים, מסדר את הכומתה
על כותפת מדי ה-א' שלי ותוחב אצבעות חטטניות לכיס הפק"ל במכנס
על מנת לשלוף במהירות את תעודת החוגר.
תור ארוך מאד בכניסה לתחנה המרכזית. בודקים גם את החיילים.
אישה זקנה בצעדי חילזון מתקדמת לפני. האוטובוס יוצא בעוד דקה
ועשרים שניות. אני מאחר. בטוח.

אין טעם להמשיך לעמוד בתור הדחוס והחם. השומר המזוקן לא מתכוון
להתחשב בחיילים. אני חוזר לשולחן הפלסטיק הירוק בצעדים
מהירים.

ליד השולחן הירוק מוקמת פיצוציה קטנה, הבל סיגריות מחניק אופף
אותה, בעלייה בעל מבנה גוף רומני. אני מבקש בירה קרה.
-"אין לי", משיב בחוסר נימוס הבעלים הרומני.
-"איך זה יכול להיות?", אני שואל. "בחיים לא ראיתי פיצוציה שלא
מוכרת בירה קרה".
בתנועת אי הסכמה בכתפיו עונה לי, "אין לי חייל, באמת שאין".
-"אז הבירה שאתה מוכר היא בירה חמה", אני פוסק. "מי קונה בירה
חמה כשבקיוסק ממול יש קרה?",
אין תשובה.

אין טעם להמשיך לעמוד בפיצוציה הניקוטינית. הבעלים הרומני לא
מתכוון להשיב. אני חוזר אל התור בצעדים מהירים.

השומר המזוקן מסתכל עלי שניות אחדות. בליבו חושב - נידמה לי
שהוא מוכר, ראיתי אותו פעם, מתישהו, ניראה לי... אני שולף את
תעודת החוגר שלי. הוא בוחן אותה בדקדקנות, אולי חושב שאני
מחבל, הזקן שלי עשה לי מראה כזה.
-"תפתח בבקשה את התיק", הוא פוקד
-"יש לי שם רק כביסה מלוכלכת של שבוע שטח", אני עונה, כשבעיניי
אני מגלגל את הסרט שבו כל חפצי מתפזרים באי סדר על הרצפה וריח
הזעה הכבד מתחיל ועולה בנחיריהם של העוברים ושבים, ובעיקר
בנחיריהם של העומדים בתור הדחוס והחם.
"טוב, אין צורך", הוא עונה ומצביע באצבעו לכיוון דלת הכניסה,
"אתה רשאי להיכנס".

לאדם הרביעי כנראה שלא אכפת שהבירה שלו חמה, הוא לא הולך
להתענג עליה באמת. ארבעת אגוזי הקאשיו היו ערבים לחיכו. אחרי
שדקר את הבעלים הרומני בגרונו במקום לשלם, הוא פתח בריצה לעבר
התור, קפץ מעל הגדר תוך כדי הסרת חולצת מדיי ה-א' שעליו כשהוא
חושף מטען חבלה המחובר באיזולירבנד לחזהו העולה ויורד, חיבק את
השומר המזוקן ולחש לו באוזן:
-"אללה הוא אכבר"...

בום.

אני כבר על האוטובוס בדרך לפתח תקווה.