באחת ממדינות המזרח התיכון, בעיירה השוכנת לחוף הים, במלון
מדרגת תיירות, בחדר-יחיד, במיני-בר קטן ומזמזם, התווכחו ביניהם
המשקאות.
שח הראשון, מים מינראלים מתוצרת מקומית: "עלינו לעשות משהו,
ומהר! בקצב הנוכחי, כשדלתנו אינה אטומה והחום והלחות חודרים
פנימה, אנו נתקלקל הרבה לפני הפג-תוקף שלנו. אם לא יחליפו לנו
מיד את הפקונג של הדלת יהיה פה אסון!"
ענה לו השני, אף הוא מים מינראלים, אך מתוצרת חוץ יוקרתית: "לא
זו הבעיה! הפסקות החשמל התכופות הן שמאיימות על עצם קיומנו. אם
לא נדאג לאספקת חשמל סדירה in no time תבוא אחריתנו." ניכר היה
שדבריו, המנוסחים היטב, כמו גם שליטתו בשפה זרה, הותירו רושם
עז על חלק מן הנוכחים.
מן הדופן האחורית של המיני-בר הגיע קול, שנקטע מידי פעם על ידי
גרפץ עמוק. עמדה שם פחית בירה גרמנית ועל גביה פחית קוקה-קולה.
ה- Coke הוא שדבר: "אתם בכלל לא מבינים את גודל הבעיה! לכם כל
הנזק מסתכם בלהתחמם ולהתקרר חליפות. !Big deal. אצלי לכל
התחממות כזו השפעה בלתי הפיכה על הבועות, הו, בועעעותי היקרות.
עוד כמה חלופי טמפרטורה כאלו וגם אני אהיה flat ממש כמו, בלי
לפגוע באאאף אחד, המים. וגם אני יודע אנגלית."
"!Achtung", אמר Fritz (הוא פחית הבירה) בקול צרוד. "אדזלנו
בבוואריה לא דזריך מיני-בר בשביל הקור", ("אז אולי תחזור לשם,
יה דנקה-שיין ביטה-שיין!").
בקבוקון הוויסקי שכן בתא נפרד, מעל לחלק המקורר של המיני-בר.
גם עיצובו, ומראה תוארו, הכתוב באותיות זהב מובלטות על גבי
נייר משובח, הציבוהו בדרגה מעל לבקבוקים הפשוטים. עד עתה לא
היה נראה כמתעניין בשיחה או אפילו מודע לה, אך כשהתערב בה,
הקשיבו לו הבקבוקים מיד, מי ביראת כבוד ומי בקנאה על מרום
מעמדו: "אין אנכי נוטה להתערב בשיחות לא לי, והרי שלומי אינו
מותנה כלל באיטום הדלת או במערכת הקרור or, for that matter,
בכל גורם שהוא. כל שאומר הוא שבמקום להתנצח ביניכם על בכורת
המסכנות ועל שליטה מפוקפקת באנגלית, מוטב תגבשו תכנית פעולה
ותבחרו מבניכם נציג". הוא פנה חזרה למקומו. "עוד דבר אחד: אבקש
שתנמיכו את עוצמת הקולות, ובמיוחד ה- Coka-קולות, על מנת
שאוכל להמשיך את ה-siesta שלי.", כך הוא הוסיף, מעלה את רף
השפות הזרות בשלב נוסף.
לא דייק בקבוקון הוויסקי בדבריו. היטב ידע הוא עד כמה שלומו
תלוי בשלום שכניו מלמטה: במצב הכלכלי ששרר ועל פי רקורד
המכירות שלו לא הייתה הצדקה לקיומו בחדר אלא כתוספת, שאינה
תופסת מקום רב מידי, על יד המשקאות הקלים, שנמכרו בקצב גבוה
ושהוו את עמוד התווך של המיני-בר.
גם לגבי בחירת נציג "מבניכם" לא אמר הבקבוקון את רצונו
האמיתי.
בדקות הראשונות המשיכו הבקבוקים את הדיון בקולות מונמכים.
במקום להתנצח על רמת הנזק האישי, הם התחרו בלתמוך בדעתו של
בקבוקון הוויסקי. אכן יש לעבד תכנית פעולה מבריקה! אחרי שמיצו
את הוויכוח על הנוסח המדויק של הסכמה זו עברו חיש מהר להעלאת
הצעות לדרכי פעולה, הצעות שעקרן התנגחות כל הצעה עם קודמתה
באשר היא. הכל במסווה של דיון ציבורי.
מסיבה זו רבות מן ההצעות היו שטותיות במיוחד. המנצחת בתחום זה
הייתה ההצעה לחטוף את המנקה ולדרוש תמורת שחרורה התחייבות
לעמוד ברשימה של דרישות. הצעה זו נפלה עקב הסבירות הנמוכה
שמישהו בהנהלה יתרגש מחטיפתה של מנקה. הצעה דומה, של חטיפת
מנהל, נפלה עקב הסבירות הנמוכה עוד יותר שמנהל יגיע אי פעם
לחדר. במקום השלישי בהפרש זעום הייתה ההצעה לגייס את כל
המשקאות בכל המיני-ברים במלון ("לא! בעולם!") ולצאת להפגנה.
בשלב מסוים עייפו הבקבוקים מלפתור את בעיותיהם. הם החליטו לגשת
לבחירת הנציג. הוא כבר יחליט מה הצעד הבא.
מכאן והלאה הוויכוח הלך והתלהט. ראשון הדוברים היה זה שפתח בכל
השיחה - בקבוק המים המינראלים המקומיים (מ.מ.מ.) הוא נשא דבריו
ויאמר: "מבני המקום אני. מפשוטי העם, לא איש של טעם או ריח. אך
מימיי זכים וצלולים, what you see is what you get. כל שיש לי
להציע הוא יושרי."
ענה לו בן דודו, תוצרת חוץ: "אכן צודק אחי בבקבוק הפלסטיק
הממוחזר, הדבר היחיד שיש לו להציע הוא יושרו האגדי, ואל יקל
בעיניכם. אך האם זה מספיק? לנו דרושים יותר ממים טפלים ממקור
מפוקפק" (כאן התייחס הזר לשמועות עקשניות על מקורות ה-מ.מ.מ.
בברזיה של המפעל). "מימיי מועשרים במינראלים ממיטב המעיינות
באירופה, ומוגזים קלות" ("למה רק קלות? נאד נפוח שכמותך!").
ועוד: "דפנותי, העשויות זכוכית בלגית, והמים העצורים בהם,
מהווים יחד עדשה חזקה, דרכה נוכל להיטיב ראות את העולם. עדשה
זו תוכל, בבוא היום, לרכז את קרני השמש ולשרוף מעל פני האדמה
כל מכשול בדרכנו!" נסחף לו להנאתו Aqua-Mineral.
למשמע דברים אלו לבשו פני המים המקומיים הבעה של ריכוז עילאי.
הוא נפנה אל Aqua M. והטיל את הפצצה: "אז אמור נא לי היכן
לעזאזל היית שלשום בלילה?". למשמע הדברים החווירו המים הזרים.
מ.מ.מ המשיך: "בתחילה רק חשדתי, לאור העובדה שהוא היה מחוץ
למיני-בר במשך כל הלילה. אך דבריו על הגזים הובילו אותי אל
ההוכחה! היכן הבועות שלך, ולו קלות?"
בשלב זה נשברו המים הזרים לחלוטין והתוודו: "זה היה נורא!
האורח, מר ישראלי, הוציא אותי מן המיני-בר. בתחילה חשבתי שייקח
לגימה. אך הוא רצה עוד ועוד עד שהתרוקנתי. כבר התכוננתי
למר-גורלי, גורל כל בקבוק, להיות מושלך אחר כבוד לפח. אך לפני
שידעתי מה קורה הוא מלא אותי מים לא מסוננים, ישר מן הברז!
אותי, שרק מי מעיינות שלגים מפסגת ה- Mont Blanc הכילותי כל
חיי! הוא הבריג בזהירות את הפקק והחזיר אותי למיני-בר. חשבתי
שלא אוכל לחיות עם הבושה אך חובתי הציבורית גברה על רגשותיי
האישיים. לא יכולתי לעזוב אתכם בשעת צרה שכזאת."
ה- Coke הקשיב בסבלנות מעושה ואז אמר: "אכן אתם שקופים,
כדבריכם, אך גם דבריכם שקופים. הלא שניכם כולה מים. כל ההבדל
ביניכם הוא בקומץ מיליגרמים של משקעי סידן ובעיקר באריזה fancy
shmancy . שניכם ביחד אין לכם אפילו קלוריה אחת". הוא שלח Low
Five ל- Fritz שעליו הוא עמד, ו- Fritz החזיר לו בחדווה High
Five. תנועה פתאומית זו גרמה לצמד החמד לאבד את שווי משקלם
ולפול זה על גבי זה. צליל חלול נשמע מפחית הבירה ולעיני כולם
נגלה המשולש האפלולי הפעור במכסה והבירה שאינה נשפכת החוצה.
הזדרז וקפץ על רגליו ה-Coke והביט מטה על ידידו הבירה, כלא
מאמין למראה עיניו. "מה הנבלה הזאת!?", נשא ה-Coke את קולו.
"מיהו הריקא הפוחז החותר תחתי?" (בעת משבר שכזה המלה הזרה
היחידה שהצליח ה-Coke לדלות מזיכרונו הייתה בארמית).
"מר ישראלי שתה ממני כל פעם לגימה או שתיים והחזיר אותי
למיני-בר, שאשאר לו קר. באמת לא שמתי לב שהוא גמר אותי! אנא
האמינו לי!", ילל Fritz והמשיך בקול מאיים: "והוא, ה-Coke , אל
ייתמם כל כך. הייתה לנו הסכמה שבשתיקה: אם תפילו אותו תבינו
מיד!"
השכיבו המשקאות את ה-Coke על צידו. על תחתית הפחית, במקום שהיה
מוצנע מעין כל, נגלתה ערוותו בדמות תאריך פג תוקף מלפני
שנתיים! פחית הקולה האדימה עוד יותר מבושה.
"עוד אגדה מתנפצת לנגד עינינו", אמר מ.מ.מ. בציניות. "אך בואו
ונחזור לעניינינו, עניין בחירת הנציג. אתה, ה- Coke, אל תחשוב
אפילו להציע את עצמך. אתה שידעת על תרמית הבירה של מר ישראלי
והסתרת זאת מן הציבור למען טובות הנאה שלא אפרטם כאן מפאת צנעת
הנוכחים. גם אתה הבירה, שלא היה לך את האומץ האזרחי להזהיר את
האחרים מן האסון שקרא לך, ולהסגיר את ה-Coke, עליו חל חוק
ההתיישנות, אחד החוקים החשובים ביותר לקהילת המיני-בר. שניכם
פסולים מלייצג אותנו!"
"אני מנוע מלייצג, עקב השמועות שבן דודי התייחס אליהן קודם,
למרות שלא הוכח דבר. אני רואה עצמי כפסול גם עקב קשרי המשפחה,
הרחוקים אמנם, עם Aqua M. שבעצמו פסול בעקבות תרמית המים של מר
ישראלי. איזה מזל שמר ישראלי עשה check out הבוקר לפני שהספיק
לעשות עוד נזקים. אך לעניינינו, אנו רחוקים מלמצוא נציג."
"אם יש בכם מי הרואה עצמו כמועמד לייצגנו, יקום נא עתה וידבר,
כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. אך יועיל נא אותו קנדידט לפתוח
תחילה בוידוי. די לנו בהפתעות של הדקה התשעים."
שתקו המשקאות ולא היה בהם אחד שיאמר "אני!"
כל העת הזו שכב לו בנחת הוויסקי, מאזין, בעיניים עצומות,
להתפתחות הבלתי נמנעת של התהליך. עתה הוא אסף את עצמו, קם
בהדרת כבוד ממקומו ונשא דברו: "סלחו נא לי, אחי המשקאות, על
ששמעתי בהיסח הדעת את שיחתכם. התרשמתי מאד מהעומקים הבלתי
נדלים של טיעוניכם השונים ומרמת ההתייחסות הגבוהה לערכים שגילם
כגיל המשקאות כולה. אני מוצא בכם שותפים ראויים ביותר והריני
עומד בפניכם, במלוא הענווה, ומציע לשרותכם את כישורי הלא
מבוטלים: אין חכם כבעל ניסיון, אומר הפתגם. ניסיון חיי רב.
גילי מופלג כפי שתעיד הפתקית המתנוססת על חזי. עצם הרעיון של
פג תוקף הוא אבסורד בעולמי: אני הולך ומשתבח עם הגיל. בנוסף,
שולט אנכי בשפה המקומית, מבין רוסית, לאחרונה התחלתי להופיע
בסין הרחוקה. האנגלית שגורה בפי, of course, כמו גם רוב שפות
השוק האירופי המשותף, naturalement. לאור כל זאת ולאור המבוי
הסתום אליו הגעתם בדיוניכם אין לי ספק שאייצגכם בכבוד. ועתה,
משהצעתי לכם את המיטב, אפרוש למקומי, למען תיטיבו לדון בהצעתי
זו." כך אמר הוויסקי ושב לרום מושבו.
חשבו להם המשקאות: "מי ייטיב לייצגנו בפני העולם אם לא הוויסקי
הטוב, מלך המשקאות, איש העולם הרחב, בניסיונו הרב, בצבעו
העמוק, השקוף כעין הענבר? והרי אנו כל אחד מומו עמו."
"מה פשר פלישתכם לביתי הדל?", שאל הוויסקי בקול ששמר על איזון
מושלם בין מלכותיות לישנוניות, כשהופיע אצלו ה- Coke בראש
קבוצת המשקאות.
"לאחר דיונים מעמיקים החליטה הועדה הקרואה להציע לך לקחת חלק
ייצוגי במאמץ הקבוצתי, וזאת לאור הופעתך הנאה וכישוריך
הלשוניים. כמובן שתהיה כפוף לוועדה בכל שלבי פעילותך." כך ה-
Coke. "כמובן", ענה לו הוויסקי.
מה החמיאה להם התחככות זו באצולה, ומשנזדמנה לידיהם, שוב לא
רצו שתגמר, ונמצאו מפליגים בשבחו של הוויסקי ומונים את
מידותיו הטובות, בכדי להאריך עוד ועוד את המעמד הבלתי נשכח.
והוא, הוויסקי הטוב, מוחל על כבודו ונהנה מכל תאור, מכל מגע
מלטף של משקה זה או אחר.
"איזו גזרה נאה לבקבוקו!"
"ואיזה label עם אותיות זהב מובלטות!"
"איזה 'צעיף' נייר מקסים, לקבע את הפקק למקומו!", הדובר שם לב
"שהצעיף" - פס הנייר החותם את הפקק - משוחרר בצדו האחורי ונגש
לחזק אותו. הוא מעד, מרוב התרגשות, נתלה עליו ותלש אותו.
הוויסקי כל כך השתכר מן החנופה הכללית שלא הספיק להגיב.
"ואיזה פקק הדור מתנוסס לראשו כמגבעת!", לא נשאר חייב מעריץ
אחר, שהגדיל לעשות, ובקלות שהפתיעה אותו חלץ את הפקק מן
הוויסקי.
"איזה צבע עמוק וצליל מבעבע!", אמר השלישי עת נסחף לחלוטין
ומזג שתי אצבעות מן הנוזל לכוסית.
"ואיזה ריח!"
שתן!
את חלל המיני-בר מילא הניחוח שאי אפשר לטעות בו.
כל המשקאות קפאו על מקומם. אחר כך החלו לסגור על הוויסקי,
ומחשבות אלימות בראשיהם. ורק ה-Coke עצר בעדם, הגיף חזרה את
הפקק של הוויסקי, הדביק, עם מעט רוק, את ה"צעיף" בחזרה למקומו,
העמיד את הוויסקי המופתע בחזרה על קנו ואמר בקול רגוע: "לא קרה
כלום. כעת אנו יודעים בוודאות כי מצאנו את הנציג לו אנו
ראויים!" |