מבטה של מיכל ירדה ממצחה של יובל כשהיא מלטפת של שיערה לעבר
שפתיה הענוגות, המלאות והורודות של יובל, כשהיא נושקת לאהובתה.
אך היא ידעה שזה לא יוכל להמשיך זמן רב. עוד מעט יגיע הצלצול
והיא תצטרך להגיע לאולפנה ולהספיק להסעה הביתה ולתפילה הן היו
בנות 17 ממוצעות שמצאו אהבה אמיתית אחת אצל השניה.
אבל מה יאמר אבא? מה המשפחה תאמר כשיתוודע שכשמיכל הולכת לפגוש
את חברתה החילונית יובל, הן בעצם נפגשות ומחליפות בניהן מילות
אהבה מתוקות? מה הם יאמרו כשהם ידעו שיובל היא חוטאת ואוהבת
נשים? ההורים של יובל כבר ידעו שהיא אוהבת את בנות מינה אבל
אמרו שזה יישאר בסוד.
השעה כבר היתה 13:40 ויובל זירזה את מיכל להגיע לבית הספר
בזמן. זו היתה הפעם הרביעית החודש שמיכל לא הגיעה לבית הספר
ומוריה החלו בדאגות. הם ראו את מיכל הפעם בסוף היום וניגשו
אליה בשאלות.
-"מיכל מדוע לא הגעת לשיעורים היום?"
-אני... אאה... אני הייתי בבדיקה ועכשיו אני בסדר"
-"את בטוחה? אולי לדבר עם אבא?"
-"לא, לא המורה אינך צריכה לדאוג"
זה הרגיע את המורה אך לא שיערה הפרוע של מיכל.
-"ומיכל?"
-"כן המורה?"
-"סדרי את שיערך, את נראית בלתי נאותה"
-"כן המורה, תודה על ההערה"
גם היום הגיעה מיכל באיחור ואימא כבר חיכתה עם מבט זועף
בכניסה. היא נזפה במיכל ומיכל הצטערה.
-"מיכל, היום בערב כשאבא יחזור מן הגוש אנחנו צריכים לדבר
אתך"
מיכל הרגישה צמרמורת ופחד עוברים בה כשנזכרה ב"הצעת" המורה
לדבר עם הוריה. מיכל התישבה לאכול ולאחר מכן אמרה לאימה:
-"אימא, אני יכולה לצאת היום ליובל לביתה ללמוד איתה דרשה
שלמדנו היום בבית הספר?"
-"בסדר אך אל תחזרי מאוחר מ-7  שתספיקי לתפילה"
-"אימא אני יכולה להתפלל את התפילה בביתה של יובל?
-"בהחלט שלא, שכחת כבר שאני ואביך צריכים לדבר עמך בערב?"
-"סליחה אימא, שכחתי"
-"מיכל את מסתובבת עם הראש בעננים בזמן האחרון! את צריכה
להתרכז יותר בלימודים! ציונייך ירדו!"
-"אני מצטערת אימא, אני אפסיק, אני מבטיחה"
מיכל הצליחה לחמוק מאימה והלכה לחדרה להתכונן לפגישה עם
אהובתה. מיכל הגיעה לביתה של יובל הן נכנסו לחדרה של יובל לאחר
שהיתה צריכה לסבול מבטים נועצים מאימה של יובל. מבלי לחשוב
פעמיים יובל חבקה את מיכל ונתנה לה נשיקה מתוקה על שפתיה
היפות, יובל תמיד פחדה מהעובדה שמשפחתה של מיכל הם שומרי מצוות
מסורתיים אך זה לא הפריע לה לאהוב אותה יותר מאשר את החיים
עצמם. היא הרגישה שמיכל מרגישה מוטרדת אך לא הצליחה לחשוב מהי
הסיבה ושאלה אותה על כך.
-"מיכלי שלי? מה אתך? למה את נראית כל כך מוטרדת?"
-"יובל... אני מפחדת שהמורה תדבר עם ההורים שלי והם יגלו שלא
הגעתי לבית הספר, ושבמקום זאת הלכתי להיות אתך.
-"למה את חושבת ככה?"
-"המורה אמרה לי שהיא רוצה לדבר עם ההורים שלי"
-"איזו מורה?"
-זאת היתה המורה לאנגלית, רוחמה"
-"נו באמת," צחקה. "שתינו יודעות עוד מהזמן שאני למדתי באולפנה
שרוחמה היא חולה קצת בנפשה"
-"אבל היא בכל מקרה עדיין מורה שלי"
-"מה היא כבר תעשה, במקרה הגרוע ביותר תגידי שהיא לא שמה לב
אליך בכיתה."
-"את צודקת בטח... זה כלום... הם בטח רוצים לדבר איתי על משהו
אחר"
-"נכון יפה שלי... מיכלי אל תדאגי אני אוהבת אותך"
-"גם אני אוהבת אותך, כל כך."
מיכל לא יכלה לעמוד בפיתוי כשיובל שלה יושבת מולה... כל כך
יפה... ונישקה אותה שוב.
-"יובל, נכון שנהיה לעד ביחד?"
-"כמובן יפה שלי"
יובל לטפה את שיערה החום של מיכל ונשקה לה שוב. מיכל הבינה מה
יקרה בעוד רגעים אחדים ולא התנגדה לזה כלל, אך עם זאת, פחדה
מאחר וידעה רק כיצד גבר ואישה מתנים אהבה. מיכל אמרה ליובל זאת
וזו הרגיעה אותה. תחילה היא הורידה למיכל את חולצתה ונשקה
לשדיה היפים והעגולים והפשיטה מבגדיה. זאת היתה האהבה הכי
טהורה שיכולה להיות.
השעה היתה שש ושלושים ובחדרה של יובל שכבו להן שתי בנות ערומות
לאחר אהבה מתוקה. מיכל העיפה מבטה בשעון וראתה את השעה, במהרה
קמה מאחר והיה זה מרחק הליכה של 40 דקות מביתה של יובל לביתה
של מיכל. יובל נשקה למיכל, אך לא ידעה שזאת תהיה הפעם האחרונה
שזאת תהיה נשיקתה האחרונה לאהובתה. ומיכל רצה הביתה בכדי לא
לאחר.
כאשר הגיעה מיכל הביתה, השעה היתה כבר שבע וחמישה ופחדה שאימה
שוב תנזוף בה, אבל יותר מזאת פחדה שנחת ידיו של אביה שהרגישה
כבר את זעמו דרכן, למזלה אביה היה עדיין בבית השימוש ולא ראה
שמיכל איחרה. אימה לא אמרה כלום כאשר יצא ובעצמה כבר דמעה כאשר
ראתה את דמעותיה של מיכל לאחר שנזכרה בפעם האחרונה שסבלה
מעונשו של אביה.
אימה קראה לה לתפילה והן התפללו בזמן שאביה שלמיכל יצא לבית
הכנסת.
לאחר שעה בעיקוב אביה חזר כשמיכל אימה ואחותה הקטנה של מיכל
כבר ערכו את השולחן לארוחת ערב. הם התיישבו אל השולחן וקראו את
ברכת המזון. ואביה של מיכל החל מדבר.
-"מיכל, אני ואמך החלטנו שמאחר ותגיעי עוד מעט לגיל 18 הגיע
הזמן למצוא לך חתן."
מיכל אחזה בדמעותיה בתוך בטנה תוך כדי תדהמה.
אימה המשיכה ואמרה:
-"אבא היום התעכב בבית הכנסת מאחר ודיבר עם החזן, והם החליטו
שחתנך יהיה ישראל, בנו של החזן."
מיכל רצתה באותו הרגע לפרוץ בדמעותיה ולצעוק להם על אהובתה
יובל, אבל החזיקה את עצמה מכיוון שידעה שתורחק מהמשפחה. הם
סיימו לאכול, ומיכל עזרה לאימה לפנות את השולחן והלכה לחדרה.
מחשבות התרוצצו בראשה והדמעות זלגו מעיניה כאשר הבינה מה הולך
לקרות. היא ידעה מה עליה לעשות, לדבר עם יובל על כך ולומר לה
שמשפחתה חוצצת בניהן.
למחרת בבוקר מיכל הודיעה לאימה שתאחר הביתה מכיוון ש"תלמד"
בספרית האולפנה. לאחר בית הספר בשעה 14:00 התקשרה לאהובת ליבה
כדי להודיע לה שתבוא אליה, יובל כבר היתה בבית בזמן השיחה
ושמחה על כך שמיכל תבוא, אך הבינה שמשהו לא בסדר כאשר באה מיכל
במפתן דלתה עם הבעה הפנים העצובה ביותר על פני האדמות. מיכל
הסבירה ליובל את המצב ויובל גם פרצה בדמעות, מכיוון שידעה
שמיכל לא תוכל לעמוד בלספר להוריה על אהבתן.
-"מיכל... אולי אני אדבר עם הוריך ואסביר את המצב?"
-"לא! אני לא רוצה שהם ירחיקו אותי"
-"אבל תוכלי להיות פה, אצלי, איתי, נהיה פה ביחד"
-"לא... הרי לא נוכל לחיות כל הזמן בבית הוריך, ואני לא רוצה
שלא יתנו לי לראות את מרים אחותי הקטנה".
-"את מעדיפה לחיות בסתר עם אדם שאינך אוהבת כל חייך רק בגלל
משפחתך?"
מיכל לא ענתה ורק הפנתה את מבטה אל הרצפה כאילו מחפשת את
תשובתה שם. שתיקה כואבת מלאה את האוויר. הן שתיהן הבינו מה
מיכל החליטה. יובל פרצה בבכי שקט, אבל לא מספיק שקט בשביל
שמיכל לא תשים לב מעבר לגבה המופנה של יובל. יובל יצאה בבכי
מהחדר וחזרה לאחר דקה עם סכין בידה ודמעות בשתי עיניה.
-"הנה מיכל, עכשיו, תעשי אותו דבר רק פיזית."
-"די יובל, את מדברת שטויות ואת יודעת את זה! אני אוהבת אותך
ואני אוהב אותך תמיד אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות
מגורשת ממשפחתי! את יודעת כמה שהם זקוקים לי!"
-"כנראה שאת אוהבת אותם יותר ממה שאת אוהבת אותי."
-"זה לא נכון יובל... אני אוהבת אותך הכי בעולם... אבל אני לא
יכולה לספר להם"
-"את כן יכולה. את מסוגלת לזה, זה שאת רוצה זה משהו אחר וזה
לוקח ממך כוחות פיזיים וגם ממני,
ועכשיו, לכי מפה בבקשה."


-"לא."
-"אני מבקשת ממך עכשיו. לכי מפה. אני לא רוצה לראות אותך."
-"אני לא אכפה את עצמי עלייך. רק בבקשה! אל תעשי משהו שתתחרטי
עליו."
-"אני לא אעשה דברים שאני אתחרט עליהם, זה בטוח."
מיכל יצאה מביתה של יובל ונכנסה הביתה עם עיניים אדומות. אימה
של מיכל ראתה אותה והודאגה מכך.
-"מיכל? בואי לפה בבקשה"
-"כן, אימא"
-"מיכל למה פנייך נפולות?"
-"אני בסדר אימא..."
-"אוי ילדתי המתוקה למה לא ראיתי זאת, את מתוחה מהחתונה!
נכון?"
מיכל ראתה במשפט הזה חריץ להימלט מהשאלות הטורדניות של אימה.
-"נכון אימא תמיד הבנת אותי."
-"זה בסדר מיכל, הכל יהיה בסדר."
מיכל הביטה באימה במבט ששואף לטיפת תקווה, והבינה שאם אימה
היתה יודעת על מה שהיה בינה לבין יובל, לא היתה מדברת כך אף לא
לשניה, כי עכשיו, הכל נהרס. מיכל בילתה את הימים שלאחר מכן
בקריאה ובקבירה עצמית בתוך ספרי הלימוד, הכל בשביל רק להתחמק
משברון הלב, עד שהבינה שלא יכולה להתחמק מזאת יותר והבינה, מה
עליה לעשות. להגיד להוריה את האמת עליה ועל יובל, כי ידעה שלא
תוכל לעמוד לחיות את כל חייה בלעדי יובל... אך... איך תגיד זאת
ליובל? איך?

לאחר כמה ימים, החליטה מיכל לגשת סוף סוף לבית של יובל, ולדבר
איתה, לראות מה יובל חושבת על זאת. מיכל דפקה בדלת של ביתה של
יובל. אימה של יובל פתחה לה את הדלת במבט, אפילו יותר זועם
מתמיד. היא עברה את המסדרון שמוביל לחדרה של מיכל כששמעה את
השיר שלהן, שלה ושל יובל, בוקע מחדרה של יובל. היא נכנסה ומולה
ראתה, על הרצפה, את אהובתה שוכבת עם עיניים פקוחות מדממת מפרקי
ידיה ולא זזה. לא נושמת. לא שם.

היא רצה מהר אליה ולקחה אותה אל זרועותיה.
ליד המאפרה מלאת הבדלים של יובל, היא נעצרה לשניה ליד בקבוק
בשמה של יובל והריחהו.
וראתה מכתב.
היא קראה אותו לעצמה בשקט. יובל כתבה תודה לכולם, כמו שתמיד
נהגה לעשות.
ואז ראתה את השורה האחרונה שאמרה:
"אם אני לא איתך, עדיף לי לא להיות בכלל.
לאוהבים אמיתיים אין מנוח יותר בחיים. עכשיו אני עוזבת ואת לא
פה לידי ולי זה כבר לא כואב יותר"


אימה של יובל שמעה צעקה נוראית מחדרה של יובל ומיהרה לחדרה, שם
היא ראתה את ביתה המדממת בידיה של מיכל וחוזרת שוב ושוב ושוב,
"אני מצטערת כל כך."

הוריה של מיכל לעולם לא ידעו, למה יובל התכוונה באותן השורות.