"חרא".
המילה שמאפיינת הכי טוב את דרך ההתבטאות שלי.
על הכל, באמת שעל הכל.
בית הספר חרא, ההורים חרא, האחים חרא, החברים חרא, הסיגריות
חרא.
הכל חרא אחד גדול ומסריח.
הייתי יכולה למצוא מילה אחרת, נרדפת, שלא נשמעת כל כך מגעילה,
אבל... אז זה לא יהיה אמיתי.
בישיבת פורים, עם שתי המחנכות החרא האלו, ישבנו ודיברנו והן
עיצבנו אותי.
אז אמרתי, כמו תמיד: "חרא".
יום למחרת דיברתי עם זאת שקרובה אליי יותר.
"את חייבת להפסיק להגיד את המילה הזאת, "חרא". זה דבר שיוצא
לאנשים מהתחת, זוהי לא מילת תיאור למשהו שאת לא מסכימה איתו.
אבל, חרא זאת המילה שמאפיינת הכי טוב את דרך ההתבטאות שלי.
ככה אני מדברת.
כי זה מסריח כמו חרא, באמת שזה מסריח.
הלימודים וההורים והמורים והאחים והחברים והסיגריות...
ופה אני עוצרת ושואלת, אולי אתכם, אולי בעיקר את עצמי...
באמת:

בשביל מה אני עדיין חיה?