אין בכלל רוח. סתם קר.

בזמנים של דרישות שלום אני שוכח לדרוש את שלומך
ושוכח אותך בכלל.
שוכח איך אהבתי לזכור אותך כשהיה לי עצוב
כש"מפתח המרחק פתח לי שער" שכ"כ רציתי לסגור.
בזמנים של חולות ומלחמה אני נזכר איפה הכרנו;
במקום ממש דומה לכאן כשעוד לא היינו מוכנים לכל הבלאגן הזה.
(ועכשיו אנחנו מוכנים?)
בזמנים שחסר בהם יופי אמיתי אני נזכר בך
ובזה שגרמת לי להאמין שישנה שלמות בעולם.

הימים נאבדים לי כמו שפעם שהייתי קטן הייתי מאבד מחקים.
וכמו מחקים הם הופכים אותי לפחות ברור. פחות חד.

כמו גרעינים אני יורק קליפות דיבורים כשאני מדבר איתן.
 
                       (- אין לי מה להפסיד -)

אני כותב עכשיו בשעות שבהן אתה מגלה דברים חדשים על עצמך;
אני מגלה פתאום שאני חלש.
אבל איך?
אני הרי כל כך מוכן.
אני מרגיש מוכן.


בזמנים של מסגרות תובעניות אני עוצם עיינים והמסגרות נעלמות.
רק אותך אני רואה.
רק אותך,
ואת תובענית מאוד.

אין בכלל רוח. סתם קר.
סתם.

"ויש ויכרע אדם אל קבר חלומו
כאל קבר אח
ויתייפח
כילד
אל מול חלום נרצח"
(טבנקין)