אז אמרו שיהיה טוב, שיהיה יותר גרוע, שישתפר, שיחמיר. אמרו שיש
פוטנציאל, שיש אופי טוב וחזק, שיש אמביציות, שהכל פתוח, רק
שאיפות ורצון צריך.
אמרו שכנראה שלא, ואולי בסוף כן... אמרו שלא יקרה, אבל זה תלוי
רק בי... אמרו שכאן זה נגמר, וזה המשיך.
אמרו שזה ישתנה, ונשאר אותו הדבר, אמרו שזה ככה, ואני שיניתי,
אמרו שאין ברירה, ותמיד אפשר למצוא דרך לעקוף.
אמרו שאין כשרון, אמרו שיש המון, אמרו שזה רק עניין של זמן,
וגם שזה תמידי.
ניסו לשכנע, ניסו להסביר, ניסו לפתות, ניסו לכוון, ניסו לעזור,
ניסו להבין, ניסו לתמוך... וניסיון זה כל מה שהיה.
רצו לבוא, רצו לקחת, רצו לשמוע, רצו להקשיב. בעיקר רצו בחזרה.
הבטיחו שלא ישכחו, אבל אני אצטרך לשמור על קשר, הבטיחו שיבקרו,
אבל אני אצטרך להזמין, הבטיחו שיפתיעו, אבל אני אצטרך ליזום,
הבטיחו להתקשר, אבל רק אחרי שאני אשאיר הודעה...
חשבו שנגמר, אני רק התחלתי, חשבו שנעלמתי, ולא יכולתי להיות
יותר בולטת, חשבו שנסעתי לתמיד, וחזרתי מוקדם, חשבו שאני
אתבטל, ועשיתי הכל.
לא יכלו להבין, גם לא רציתי, לא יכלו לעזור, גם לא ביקשתי, לא
יכלו להגיע, בגלל זה התרחקתי, לא יכלו להיות שם, ואני הייתי
לבד.
אחר כך לא שאלו, לא התעניינו, לא התקשרו, לא ביקרו, לא אהבו.
ובסך הכל לא קרה כלום, לא כאב, לא הציק, לא הפריע. ואני לא
התלוננתי, לא אמרתי, לא ביקרתי לטובה או לרעה, לא הסתכלתי
אפילו. מה נשאר אחרי כל זה? איזה כוח עוד יש?
אז ברצינות, מה לעזאזל החזאי מבין?! |