בית לבן ללא גינה.
הכל בפנים לבן,
חוץ מהלב שלי,
שחור משחור,
מבעבע כמו זפת רותחת.
רוצה להקיא על הלבן,
ללכלך אותו, להחזיר את המציאות לתוכו.

יושבת בתוך הבוהק,
זוהר כשלג, שליו.
רוצה לדמם על השלג,
לזהם אותו.

הולכת בין הקירות הלבנים,
על הרצפות הצחורות.
רוצה להשתין על הריצפה,
להוציא ממנה את הטהורות המדומה.

רגליי היחפות מרגישות את הקור,
מתפשט כשורשים בגופי.
רוצה לרחף מעל הקרח,
שלא ישאב גם אותי.

כולם ישנים, כולם אטומים.
הזפת מבעבעת, מאיימת לגלוש,
מתוך העיניים, מתחת לצפורניים, מהפה.
אבל כולם מתים, שקטים, זומבים מהלכים.
אוכלים, צוחקים, בוכים, מתרוצצים,
אבל לא מדברים - מתים.