יום אחד נפגשתי איתה, החלטתי שאני חייבת לדבר איתה.
היו לי כל כך הרבה שאלות וטענות, אז הלכתי אליה.
בעצם, לא הייתי צריכה ללכת יותר מדי, היא הייתה שם, בדיוק איפה
שאני הייתי.
מקריות? לא, ממש לא. היא נמצאת בכל מקום, בכל רגע, בכל שעה,
אפילו כאן, עכשיו.
התיישבתי מולה והתחלתי לדבר. והיא, היא לא הייתה שקטה...
כמו תמיד, היא הייתה בתנועה מתמדת.
יכולתי להרגיש איך אני משתגעת אט אט...
בהתחלה, כשרק נפגשנו, היא הייתה מאוד נעימה,
ליטפה אותי ברוך ובחום.
ומרגע לרגע, ככל שהיא התקרבה יותר, הרגשתי איך אני מאבדת שליטה
על כל כולי.
היא שלטה בי! כמו בובה על חוטים שמשחקים בה ללא רצונה.
לקחתי החלטה ובמלוא עוצמתי ניסיתי לנטרל את כוחה מעליי
ובבת אחת צעקתי : תפסיקי! תירגעי!
היא השתתקה.
היה נדמה שהיא קצת נפגעה, הרגישה לא רצויה.
אז לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי להסביר...
אמרתי לה שכוחה מטיל שיגעון על העולם,
שבכל פעם שהיא זזה, משהו זז יחד איתה,
שכשהיא סוערת, היא מעיפה את כל מה שניקר בדרכה ללא כל
התחשבות.
את בלתי נראית, אמרתי לה, אך בכל זאת כשאת נמצאת, לא ניתן
לפספס אותך.
אי אפשר לשמוע את קולך, אך כשאת נוגעת במישהו, אי אפשר שלא
לשמוע את הרעש שאת מחוללת בתוכו.
לא ניתן לגעת בך בשום דרך, אך כשפוגשים אותך, את מצליחה לגעת
בכל חלק וחלק בגוף... וכך ניתן לדעת שאת קיימת.
עצרתי.
היא הייתה שלווה. אפילו היה נדמה שהיא העלתה חיוך.
ידעתי שהיא רצתה להודות לי על מילותיי שהבהירו ללא כל דופי כי
היא הצליחה למלא את תפקידה.
אז כאות תודה היא התקרבה אליי קצת...
התחלתי להרגיש את הצמרמורות משתלטות על כל איבר בגופי,
הגושים בגרון התחילו להיווצר,
ככל שהיא התקרבה, דפיקות הלב שלי דפקו יותר ויותר,
בכל כולי התמסרתי לתחושת המעוף הנפלאה הזו...
היא עטפה את גופי בחום מצמרר.
החיבוק שלה היה הדבר הכי נעים שהרגשתי מעודי.
דמעותיי החלו לרדת ללא הרף, ולא מעצב,
אלא מתחושת סיפוק שעטפה אותי.
באותו רגע, הבנתי את פשר כוחה.

כמו שאלוהים ברא מצלם האדם את חווה,
הוא ברא מצלם הרוח... את האהבה.