יום שישי בערב, השעה בערך תשע וחצי ואין לנו כל כך מה לעשות.
אני וגיל יושבים אצלו בחדר, בבית פינתי, מספר 11232. שכונה
יפה, אבל לצערי יופי לא מבטיח תעסוקה. המון צעירים פה מתרוצצים
כל הזמן, לא אני ולא גיל קשורים למישהו מהם.
הבית שלי לא רחוק משל גיל. מרחק עשר דקות הליכה, המרחק הכי
רחוק שאפשר לעשות ברגל.. פה הכל קילומטרים, או יותר נכון,
מיילים.
"אז מה עושים?" כל אחד שואל את השני בייאוש, מקווה שהתשובה
"אין לי מושג, מה אתה רוצה?" תשתנה מלפני חמש דקות. "בוא לדאון
טאון". סופסוף עלה לי רעיון, ולא סתם רעיון, אלא רעיון מבריק.
חודשיים אנחנו גרים ב- DC ועדיין לא בדקנו את העיר התחתית.
נכנסנו למכונית, טויוטה קורולה, מודל 2001, צבע כחול כהה,
מכונית שלו. התחלנו להתגלגל, חצי שעה חיפשנו חנייה, וזה אחרי
שלושת רבעי שעה נסיעה.
בסוף הגענו ליעד המבוקש. מסתבר שהעיר התחתית של DC שוקקת חיים
לקראת חצות בימי שישי. אני מיד מקבלת קונוטאציה של דיזינגוף
סנטר בכל ערב בשבוע. כשחיים בחו"ל עסוקים כל הזמן בהשוואות;
כמה זה X דולר יחסית לשקל, מי מזכיר לי את מי, מה מזכיר לי את
מה, מי הכי היה נהנה מדבר אחד, ומי הכי היה צוחק מדבר שני.
מנסים להפוך הכל לזיכרונות נעימים, זיכרונות שיהיו כייף לספר,
כי זה מה שמצפים. אתה באמריקה הגדולה, המינימום שאתה יכול
לחזור איתו זה חוויות מפה ועד הודעה חדשה. רק שלי תמיד חבל
שאני לא עוברת אותם עם האנשים שהייתי רוצה...
"נכון, באמת נראה כמו דיזינגוף", הוא אומר וקוטע את המחשבות
שלי.
כשיש המון אנשים מסביב, פתאום הליכה הופכת להיות כייפית, גם כי
רואים הרבה פרצופים, וגם כי אתה מוקף באנשים אז אתה בטח הולך
בכיוון הנכון או לפחות לא הולך לאיבוד. אז זה מה שעשינו. הלכנו
והלכנו והלכנו עוד קצת.
בהתחלה טיילנו על הרחוב הראשי, שמסודר ככה שאם בא לך להשתכר
להסתמם או לרקוד, אין סיכוי שלא תקבל את מה שרצית. הבעיה היא
פה, עם מועדונים ופאבים, זה שבודקים תעודות זהות. אתה חייב
להיות מעל 21 בשביל באמת להנות.
אבל זה לא עצר מאתנו להמשיך להסתובב ולראות "עולם".
באיזשהו שלב ירדנו מהרחוב הראשי, והגענו לרחוב אינדפנדט. זה
ה-תחתית של העיר התחתית. יותר מזה, אין. לא גטו, הגטאות נמצאים
בהמשך, אלא פארק גדול של סטלנים למיניהם. הלכנו על שבילים
מוקפים בדשא, מדרכות רחבות שמצד אחד אגם יפיפה ומצד שני מלונות
חשוכים, כבישים צדדיים שגולשים לפארק עצמו.
"אתה שומע את זה?" קולות חזקים של תיפוף נשמעים לא רחוק מאתנו.
אבל גיל לא שומע, כי הוא עסוק בשיחה בספרדית עם זוג הומואים
שעברו ליד וניסו למצוא איזה בר. נשארתי עומדת לידו, קצת מובכת
שאני לא מבינה מה הם אומרים אבל מחויכת למשמע הספרדית היפה של
גיל.
"בוא נלך לשם," אני מפנה את הראש לכיוון שממנו מגיע הרעש "נראה
לי שווה לבדוק".
הגענו למתופף. בחור שחור, עם שתי מקלות ביד, מסביבו חמישה פחי
אשפה, שלושה קונוסים מפלסטיק, ועגלת מכולת ממתכת. על הצוואר
שלו היתה תלויה משרוקית, כזאת שמחלקים בתור פרס במסיבות
יומולדת של בני חמש. היה לו גם כובע על הראש שהסתיר את העיניים
העוד יותר שחורות שלו. נעמדנו לידו, מנסים להבין איך הוא מתופף
כל כך יפה וכל כך איכותי על קובץ גרוטאות. אם לא היינו רואים
אותו, היינו חושבים שמישהו הביא מערכת תופים לפארק..
בהתחלה חשבנו שהוא הומלס. זה הדבר הראשון שחושבים עליו כשרואים
בחור שחור בפארק, מנגן על "תופים" ובצד מונחת קופסה גדולה
לטיפים.
אבל אחר כך הסתבר שלבחור קוראים דונלד (יש לו שם של ברווז
מצויר, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות?), בן 25, כשהוא היה בן 16
בערך הוא היה סוחר סמים, אמא שלו מתה ממנת יתר כשהוא היה בן
תשע, והוא התחיל להתעסק עם סמים פחות או יותר באותו גיל.
עכשיו הוא מתופף בשביל הכסף, כמובן, אבל זה אחרי שהוא החליט
לשנות התנהגות ולהפסיק עם הסמים, לסחור לפחות..
נשארנו לדבר איתו שעה. שמענו את הסיפור על אמא שלו, ואת איך
הוא היה עומד בדיוק באותו מקום לפני שבע שנים וסחר בסמים, את
השכונה שהוא גר בה, שדרה 14 (המקום הכי מפוקפק ב- DC) וקצת על
חוויותיו בחיים.

אני לא יודעת מה משך אותי יותר, העובדה שהוא שחור (כי אף פעם
לא היה לי קשר עם אנשים שחורים, עד כמה שזה נשמע "הילדה ירדה
לעם"), או הסיפור שלו. הרי עד כמה שאנשים מצליחים לסבך לעצמם
את החיים, אני עוד לא הכרתי מישהו שבאמת סבל, שבאמת היו לו
בעיות, שמילה "יום רע" זה לא ציון גרוע במבחן בלשון...

החלטנו לחזור הביתה, כבר היה כמעט שתיים לפנות בוקר. גיל הוריד
אותי בבית, והלכתי לישון.
מעניין מתי אני נראה אותו שוב, אם בכלל...