לא לכל אחד יוצא לפספס כל כך הרבה בחיים שלו כמו שלי יצא, אין
דבר יותר גרוע מתחושת האכזבה שצפה ועולה בי כל פעם שאני נזכר
במה שהיה ובמה שלא יהיה עוד לעולם.

ללא ספק נתתי את הנשמה בשבילם, הם רק לא היה מספיק מוכנים
בשבילי.
נתתי להם את המנוע החשמלי, לימדתי אותם איך להעביר חשמל
למרחקים, הכנתי למרקוני האיטלקי הקוקסינל את כל מה שהוא היה
צריך בשביל הרדיו שלו, אפילו שקל לא ראיתי מזה.

אבל הם? איך שהתחלתי עם הדברים הרצניים באמת, פתאום אף אחד כבר
לא סמך עלי.
קרני מוות - זה לא, להעביר חשמל לכל העולם דרך האוויר, זה גם
לא.
הם גירשו אותי מהעיר שלי בגלל מחולל רעידות אדמה, אבל אפילו לא
הציצו בשרטוטים כדי לעשות איתם משהו שימושי.
מה קיבלתי בסוף? כיסא חשמלי על שמי?

מה שהכי שבר אותי זה שהם לקחו לי את מכונת הזמן שלי אחרי
שהלכתי.
אם רק הייתי מספיק להשתמש בה בזמן, לא הייתי מפספס כל כך הרבה.
איי, זה כואב, איזו החמצה!