אייל

אתה שואל אותי איזה הוכחה אני מחפשת.
אני שואלת את עצמי איך אתה לא רואה את זה. איך אני יכולה
להאמין בכל ליבי שבאמת אכפת לך, שאתה אוהב אותי וכל שאר
הבולשיט שמסביב שאתה מעדיף לטפח את האגו שלך מאשר אותי. איך
אני אמורה להרגיש קיימת בעולם שלך כשאתה מתקשר רק כי אני אומרת
לך.
אתה אומר לי להפסיק לכעוס, אתה לא חייב לי כלום, אנחנו לא
נמצאים בשום מקום מחייב. אף פעם לא אמרתי שאני לא אוהבת אותך.
אף פעם לא אמרתי שעבר לי, שזה נגמר, שאני בסדר. בחיים שלי לא
בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי איתך.

תאשים את ההורמנים.

איך אתה יכול להסתכל עלי במבט אוהב שניה אחת ושניה אחרת להגיד
לי שאתה מפתח רגשות לבחורה אחרת. אתה חושב שאני לא יודעת, אבל
אף פעם לא באמת היית שם איתי. ואם היית זה היה בטעות, הפלתי
חומה או שתיים של רגש אצלך כי מה לעשות היתה לי יותר
אינטליגנציה ואינטואציה משאר הבנות שיצאת איתן. אני יודעת
להסתדר איתך יופי כשאנחנו רק ידידים.
כמובן.

אז היום הסתכלתי מסביבי, ראיתי את החברים שלך, וראיתי אותי.
ישבתי שם, בתפקיד החברה, בלי להיות החברה. המקום האחרון שאני
רוצה להיות בו, כשאני לא יכולה להיות בו.

"אבל רוני, את נפרדת ממני."

כאילו שזה משנה, כאילו שאם לא הייתי עושה את זה שבוע אחרי זה
לא היית זורק אותי. כאילו שלא עשיתי את זה מכל הסיבות הכי
נכונות. כי עם כל הכבוד לרגשות שלי, האנטי שפיתחת אצלי, הרמה
שהבאת את הבטחון העצמי שלי אליה, עוד רגע אחד איתך והייתי
נשברת. בחיים שלי לא בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי איתך.

ואני מבטיחה לך,
שאם באמת היה אכפת לך,
היית רב עם עצמך, היית רב איתי ובסופו של יום היית מנצח כי לא
באמת רציתי ללכת, רציתי שתעצור אותי.

רוני.