אין לי שום דבר נגד נשים (אני אישה בעצמי) או נגד גברים.
הסיפור נכתב בשעת השראה שנפלה עליי. מקווה שתיהנו.


הוא הלך ברחובות נגה. הרוח נשבה בעורפו. הוא הרגיש מיואש. כמה
קרא לה והיא הייתה רחוקה. הוא היה מאוהב בה בצורה אנושה. כולם
אמרו לו: "עזוב אותך ומצא לך מישהי ששייכת לכוכב שלך", אבל הוא
סירב להקשיב להם. שוב חזרו והדהדו בו אותן המילים ששמע פעם
ממכר ותיק: "מרינה, היא כמו החללית הנוסעת במסלול עקום". הוא
נזכר איך נפגש עם מרינה לפני חמש שנים.

היא הייתה נערה בת 18. ילדה אבודה שפחדה ממכשפות ומשדים
ורוחות. כל-כך תמימה. הוא נזכר בשערה השחור המתולתל, בגופה
השמנמן, בקומתה הגבוהה, ברגליה הכהות, בעיניה הכחולות בצבע
הרקיע, במשקפיים המרובעים שעיטרו את לחייה ובפרצופה החמוד.
מרינה חייכה כל הזמן. אם היה לו ויכוח אידאולוגי אתה היא הייתה
מתווכחת אתו בחוכמה. הוא נזכר שהרבה חברים שהכירו את מרינה
אמרו שהיא דיכאונית. הוא נזכר שמרינה פחדה להתחייב, פחדה
מכישלון, הייתה שאפתנית, אהבה לאכול (בעיקר שוקולד) והיא אהבה
לשמוע את עצמה מדברת. כל הזמן זה היה רק: "אני אני ואני". הם
היו חברים טובים, אמנם לא חברים כמו חבר וחברה אבל חברים מספיק
טובים כדי להכיר היטב זה את זו.

הוא תמיד היה מאוהב בה, אך חשש להגיד את זה בקול, כי הוא
התבייש ופחד שהיא לא תרצה אותו בגלל השתייכותו החברתית -
חייזר. מרינה הייתה לוחמת ידועה בצבא בני-האדם, שכבש את הכוכב
נגה, והוא היה חייזר מאוהב. איך קרא לה שעות, אבל היא הייתה
עסוקה בחבר האנושי שלה. כל הזמן רק מתיו ומתיו. האם אי-פעם
תשים לב אליו?

לפתע הוא ראה אותה עוברת ברחוב. "מרינה, מרינה", הוא קרא לה
והיא הסתובבה אליו. "היי", אמרה והסמיקה בביישנות. "אני מאוהב
בך". עכשיו הוא צעק את זה באמצע הרחוב, בלי בושה ולא היה לו
אכפת שכולם מסתכלים עליו. "גם אני אוהבת אותך", היא אמרה
בביישנות. הוא ידע שהחבר שלה אינו מציאה גדולה ושמאחורי גבו
מתלחשים עליו שהוא רכרוכי, אבל לבגוד באמונו? הוא הרגיש בבושה
עוטפת אותו. רק לחשוב על מה החבר שלה יעשה לו... "אני...
אני... חושב שקודם כדאי שתיפרדי מהחבר שלך", הוא אמר. היא
נראתה מופתעת. "האם עד כדי כך אתה אוהב אותי?" היא שאלה אותו.
"כן, מרינה", הוא צעק, "אני אוהב רק אותך, רק אותך ואני רוצה
להיות אך ורק אתך."

או, כמה חיכיתי לרגע הזה, חשבה מרינה בלבה. היא עלתה במעלה
המדרגות. החבר שלה חיכה לה שם. "היי מותק", הוא אמר, "מה
שלומך?" "מתיו, אנחנו צריכים להיפרד. יש משהו שלא סיפרתי לך
עליו", היא אמרה בביישנות. "מה?" מתיו נראה המום. "יש מישהו
שאני מאוהבת בו כבר שנים רבות, למען האמת חמש שנים ארציות. אני
חושבת שאנחנו צריכים להיפרד." "אבל למה?" מתיו היה מופתע, "אני
אוהב אותך." "אני כבר לא כל כך אוהבת אותך", היא אמרה, "אתה
רכרוכי, מפונק, שוביניסט ואף-פעם לא יודע להוקיר לי תודה. תמיד
אני צריכה להיות זו שעושה הכול ואילו אתה לא עושה כלום. היה
שלום מתיו", אמרה וירדה במורד המדרגות. "אבל חכי, אני אוהב
אותך!" צעק מתיו וקולו נבלע בהמולת הרחוב.

"הנה אני", היא אמרה והתקרבה אליו. הוא יכל להרגיש אותה בכל
מובן. "מרינה, זה מסוכן", הוא לחש לה, "אני חייזר ואת בת-אדם.
בני-האדם יחסלו אותי." "אל תדאג", היא אמרה בחיוך, "כל עוד
אנחנו ביחד אין לך ממה לפחד." "לאן נלך?" הוא שאל אותה. "לשם,"
היא הצביעה על החללית. "אבל הצבא?" הוא שאל אותה, יותר נכון
גמגם. "אני החלטתי לערוק מהצבא," היא אמרה, "למענך אעשה
הכול."

"אבל מרינה, בני האדם לא יהיו סלחניים כל-כך כלפייך." "אוי אתה
כל-כך חמוד ומתחשב", היא אמרה ונתנה לו נשיקה על הלחי. הוא
הסמיק בשנית. הם עלו על החללית, כשלפתע נזכר ששכח לקחת את
המצפן האהוב עליו. "אני צריך לרדת", הוא אמר למרינה, "שכחתי את
המצפן שלי." "או, מה זה חשוב, אנחנו עכשיו בדרך לכוכב אחר,
תוכל לקנות שם מצפן בשלושים חלליות (כסף שמשתמשים בו בחלל)".
"אבל אני צריך את המצפן שלי", הוא לחש, "אנא מרינה." "אוי חמוד
שלי, אתה תשיג מצפן במקום אחר וחוץ מזה אני כל-כך אוהבת אותך",
היא לחשה. "או, אני מניח שאפשר להשיג מצפן במקום אחר", הוא
אמר.

"אז לאן אנחנו נוסעים?" הוא שאל אותה. "לכוכב צדק", היא ענתה
לו בחיוך. "יש שם הרבה מסעדות?" הוא שאל, כי הרגיש רעב. "כן",
היא ענתה לו, "הרבה." "אז את נוסעת הרבה?" הוא שאל אותה. "כן",
היא ענתה לו בפסקנות ושתקה. הוא ניסה לדבר אתה עוד, אבל הרגיש
מובס. הוא היה בן 18, בשנים ארציות ממש נער. הוא רצה להתגייס
לצבא החייזרים של נגה אבל לא היה לו האומץ להתמודד אחר-כך עם
מרינה. "הגענו," הכריזה מרינה, "כוכב צדק." הם ירדו מן החללית.
הוא היה מופתע לראות כל-כך הרבה אנשים על הכוכב הזה. "הבאתי
אותו," היא הכריזה. "מה?" הוא לחש באימה כשראה איך בני האדם
מתקרבים אליו עם הנשקים שלהם. "ניסוי מספר 45 מוכן", היא צחקה
ברוע. "לא!!!" הוא צווח באימה אבל זה היה מאוחר מדי. לפני
שהתעלף הוא הספיק לראות איך חובטים בראשו ומעלים אותו על
המכונית האיומה של המעבדות.

הוא הרגיש איך מישהו נותן לו סטירה מצלצלת. "התעורר", נשמע
הקול. זו הייתה מרינה. "למה מרינה? למה?" הוא שאל באכזבה. "היה
חסר לנו ניסוי חדש והשגתי אותו, כלומר: אותך. זה לקח לי הרבה
עבודה אבל עובדה שהצלחתי", היא חייכה ברוע. "אני המדענית
הראשית בצוות האמ-פי-איי החדש. אה, הנקמה המתוקה", היא חייכה,
"סוף סוף הוכחתי לדיק שאני טובה יותר ממנו." הוא הרגיש חסר
אונים, למי הוא יכול להתקשר? הוא ניסה התקשרות טלפתית אך גילה
שהקווים חסומים. הוא כמעט בכה מרוב ייאוש. "אני חסמתי את
הקווים", אמרה מרינה, "ועכשיו בוא אתי לחדר הניסויים." היא
חייכה ברוע. "לא רוצה, אני לא בא," הוא צעק. "אין לך ברירה
חמוד", היא אמרה בלעג ונתנה לו בוקס נוסף. הוא הרגיש מטושטש
ולפני שהתעלף הספיק להרגיש איך ידיים חסונות מרימות אותו
ונושאות אותו אל הזוועה הגדולה ביותר בחייו - חדר הניסויים.

מתיו ישב נדהם. הוא בדיוק ערך חיפוש בדפים שמרינה השאירה במה
שהיה פעם ביתם וגילה שהיא מדענית ואינה חיילת בצבא בני האנוש.
מטרתה העיקרית הייתה לחטוף חייזר המכונה איווס, שהיה מאוהב בה
כבר חמש שנים ולהפוך אותו לניסוי. מתיו נדהם. ילד מסכן, לא פלא
שהוא היה נראה לו מדוכא ביותר בזמן האחרון. הוא הרגיש איך חיוך
מסתמן בזוויות פיו; אני אציל את הילד המסכן שהיא חטפה, הוא
חשב.
הוא ניסה לראות במחשב החללי אלו חלליות נסעו ולאן. הוא ראה
שהייתה חללית אחת ערב קודם שנסעה לכיוון הכוכב צדק. מתיו התקשר
למפקדים של מרינה: "יש לי דיווח על עריקה בשם מרינה שברחה עם
חייזר בשם איווס לכוכב צדק". המפקד הנדהם רשם את הכול. "שלח
תגבורת לכוכב צדק", הוא הורה לסגנו, "יש לנו משימה שם."

איווס הרגיש איך מזריקים לגופו חומר מסוים. "איך אתה מרגיש?"
שאל אותו המדען. "אני מרגיש מטושטש," הוא אמר. "מרינה, תרשמי
שהניסוי לא מרגיש טוב, לחומר יש השפעה שלילית." "בעונג רב,"
אמרה מרינה ורשמה זאת. "אני יוצא לכמה דקות", אמר המדען, "ואני
משאיר אותך לכמה דקות אתו, תשמרי עליו." "בלי שום בעיה,
פרופסור", אמרה מרינה וחייכה בשטניות. איווס הרגיש איך המועקה
עולה לגרונו. רק לא עם מרינה, הוא רצה לומר, אך לא יכל להוציא
את המילים האלו מפיו. הוא היה חלש מדי. הם כל הזמן הזריקו לו
תרופות וניסו להחליש אותו. הוא לא שווה כלום. הם אמרו שבקרוב
ייפטרו ממנו.
"אז נשארנו לבד, מה?" מרינה חייכה ברוע, "רק אתה ואני." היא
התקרבה אליו. "מעניין כמה יכול לסבול חייזר אחד?" היא חייכה
ונתנה לו אגרוף. "די", הוא ייבב, אבל היא המשיכה ובעטה בבטנו.
"איי", הוא צרח מכאבים והיא רק צחקה. לפתע נשמע קול של מישהו
הפורץ לדלת. בום.

"בשם החוק את עצורה." איווס ראה את החיילים הארציים מכוכב נגה
ואת מתיו המפקד שלהם. "אוי לא," הוא נאנח. עכשיו הם באמת יחסלו
אותי. "מה עשיתי?" מרינה היתממה. "אל תעמידי פני תמימה", מתיו
צעד קדימה, "את היית מדענית שהתחזתה לחיילת בצבא." מתיו נפנף
בדף מול עיניה. "תפסנו אותך." החיילים תפסו את מרינה והכניסו
אותה לחללית, כשלפתע מתיו צעק: "היי, שכחנו משהו." החיילים
הלכו בעקבותיו אל המקום ששהה בו איווס. "היי ילד, מה נשמע?"
שאל אותו מתיו. "איי", איווס נאנח, "רע." "הוא רק ילד", שמע את
אחד החיילים נדהם.

"מה שמך, ילד?" פנה אליו מתיו בנימה אבהית. "איווס", הוא אמר,
"איווס ניסם." מתיו ניתק את החוטים שקשרו אותו אל המכונה.
"איווס ניסם, אתה אדם חופשי", הוא אמר. "תודה", איווס אמר.
"תוסיף גם חטיפה לרשימת הפשעים שהיא ביצעה," הוא הורה לרשם
הפלוגה, שמיהר לרשום זאת בספר שלו. איווס ניסה ללכת, אך לא
הצליח. הוא קרס על הרצפה והתעלף.

איווס התעורר בחללית. הוא ניסה לקום, אך נפל אחורה בחזרה.
מישהו היטה את ראשו והורה לו בעדינות לפתוח את הפה. איווס ציית
והרגיש איך מים מתוקים נשפכים לגרונו. הוא פקח את עיניו וראה
את אחת החיילות עם כוס המים ביד מחייכת אליו. "אנחנו בדרך
הביתה," היא אמרה אליו, "בדרך לכוכב נגה." איווס שמח. הביתה.
הוא הספיק לשמוע את אחד החיילים צועק: "נגה באופק, אני רואה את
נגה באופק", ואז הוא צלל אל שינה מלאת חלומות.

הוא התעורר בבית. הוריו טרחו להיות לידו כל הזמן עד שהבריא,
ובאשר למרינה? היא סולקה מתפקידה ודרגותיה נלקחו ממנה בעוון
רמאות, התעללות, חטיפה ושבירת לב. ואיווס? הוא גדל להיות מדען
נחשב, על כוכב נגה.