החיים הם דיכאון. איך שלא מסתכלים על זה. החיים שלי מוכתבים
מראש. תמיד מנסים לומר לי מה לעשות איתם, את מי לפגוש, מה
לאכול וכמה. תמיד ניסיתי לשמור על סודות כמוסים שסיפרו לי ולא
הצלחתי. צעקות - זה מה שאני שומעת בבית. תמיד אומרים לי שוב
ושוב שאני ילדה אנוכית, שאני מדברת דברים חסרי-טעם. אף אחד לא
באמת מקשיב לי. תמיד צחקו עלי. גם ביסודי לא ממש חיבבו אותי.
הייתי חננה שמנסה ללמוד ולקבל ציונים טובים, אבל הגעתי לציונים
ממוצעים. היו לי קשיי למידה. תמיד ידעתי איך להסתבך בצרות, אבל
לא תמיד ידעתי איך לצאת מהן. כל הזמן רק מזכירים לי כמה שאני
דפוקה ולא בסדר. אני מרגישה רע עם עצמי ועם הגוף השמן שלי.
הרגליים כואבות לי והשיניים גם. אין טעם לצרוח אם לא שומעים
אותך. אין טעם לבכות אם לא יודעים מדוע. אין טעם לחלום להיות
זמרת אם את דתיה ויודעת שאסור לך לשיר לפני אנשים. מה שנשאר זה
רק לחלום בהקיץ, כי בחלום בהקיץ אף אחד לא יצעק עליך או יעליב
אותך. אפשר גם לקרוא ולהאזין למוזיקה, כי שם איש לא יכעס עליך,
ואפשר גם לקרוא ספר, כי שם נמצאים עולמות קסומים השוכנים מעבר
לקשת ואת יכולה לגעת בהם בדמיונך. אני רק בת 18 וחצי, אבל
מרגישה כמו אישה מבוגרת.