לכל אחד מאיתנו יש מקום בהצגה של אלוהים,
לכל אחד מאיתנו יש מקומות קבועים בהצגה של החיים
וכל מה שקורה לנו הוא משחק
אנחנו ההצגה
אנחנו השחקנים
אבל לפעמים שנמאס לאלוהים מאחד השחקנים הוא משליך אותו,
ולוקח לו שחקן חדש,

אנחנו לא יותר מהצגה אחת עלובה
שנועדה להצחיק אבל היא מכאיבה
שנועדה לאהבה אבל היא שנאה
שנועדה לטוב אבל עם כל הטוב היא גם רעה,
הצגה שאלוהים ניסה שתהיה לה משמעות,
אבל אין לה,
כי יש בני אדם שלא יודעים להעריך מה נותנים להם ומבקשים הרבה,
ויש בני אדם שאין להם כלום והם מבקשים רק דבר אחד קטן,
לחיות,
ולבסוף כל אחד חיי את חיו בדרכים שונות,

אבל כל יום קורה משהו נורא,
אנחנו לא אלה שגורמים לחורבן לקרות!
זה אסון מתמשך, שלא נגמר,
עד שאלוהים יחליט שכל כך נמאס לו כבר,
לשמוע אותנו בוכים,
לשמוע אותנו צוחקים,
לשמוע אותנו רבים,
לראות שאנחנו אוהבים,
עד שימאס לאלוהים לראות את ההצגה הזאת,
ואז הוא יפסיק את  כל הדמעות, אשר אנחנו שופכים אפילו מבלי
לשים לב,
הוא יפסיק את צחוק הילדים, אפילו שיש ילדים שצוחקים בשקט,
הוא יפסיק את קול התפילות והבקשות אשר כפינו ובכינו בשביל
עזרה,
הוא יפסיק את הנשימות של האדם, שלנו,
ייקח לו נשימה ויחשוב,
האם אנחנו שווים את כל הטרחה?
האם באמת מגיע לנו עזרה?
או שלא צריך לעשות כלום?
פשוט לתת לזה לזרום,
והוא מחליט, והוא עושה,
כי לו אין אף אחד לשאול, אם זה טוב או לא?
כי אפילו מלאכים לא יכולים לדעת,
ולא אף אחד אחר,
כי מי הוא שיחליט מהו טוב ורע?
הרי זה בכלל לא משנה,
כי אנחנו בסך הכול הצגה,
אנחנו רק שחקנים,
שחקנים בהצגה של החיים.