ויהי בוקר ויהי ערב
ואין אומר לכאב הרף,
משורר חצות קודש מחלל
כלב חוצות קינה מילל
בין החורבות הרוח שורקת
הבית חולם שקט שקט.

בבוקר בבוקר
פושטת השמש את ניבלת הלילה
מותחת את עורו על סיר נפוח
מקישה קלות במקל שקד
ביטים קרירים בקצב העצב.

כשיוצאת חמה מנרתיקה -
בחלונות דליקה,
נוודי הלילה מוכי הסנוורים
גורפים באויר אורות נשברים
באצבעותיהם השקופות  
בעיניהם היפות
אל הכיסים העמוקים
אל אפלת השקים
לפני שיימוג זיכרם.

אהבת היום תאסף עם ערב
אל זרועות לילה
חגור בחרב