אמנם הזיכרונות מרירים כמו פולי הקפה מברזיל
הבטחתי לעצמי שדמעה אחת איני אזיל
משווע לזריקת האדרנלין המובחרת
ארוץ אלייך, אהבתי כה בוערת
את זורעת במוחי זרעי רעל
היכן בדיוק לבי מעל
חוצה גבולות, על גבך קופת שרצים
היכן שרגשותיי בחמימות שורצים
נזיר טיבטי מביט בפרחי המרגוע
ואת נוטשת אמונותיו בשיח הרוע
המדרון תלול, הדרך עוד ארוכה
בחזרה לאשתקד, בחזרה לשתיקה
האוויר דליל, כמו אהבתך
לב מברזל, קשה לרתך
את נמהרת, שותה ממימי השקר
מפזרת תוכחות ונבואות ללא היכר
סבל מלוכלך ומרופט מלקק פרחי אביב
את דוחקת בו שלשאלתך יגיב
מנסה להמתיק את התשובה ומסמיקה
מדובבת את עצמך, מנסה להישמע מעמיקה
חזרת כאריה, נטשת כשועל
בלבך תקוע חץ מורעל
משובב נפש, זיכרון הנשיקה
בחזרה לאשתקד, בחזרה לשתיקה |
