הילדה שידעה יותר מדיי, שהבינה יותר מדיי, שעברה יותר מדיי,
שלא היה לה יותר מדיי...
הילדה בלי השם ובלי הכוונות גדלה להיות ילדה יפה, מוצלחת,
מוקפת תמיד. אבל זה לא היה מספיק...
תמיד רצתה לגעת בכוכבים, אבל לא היה מי שידחוף אותה, יתמוך בה,
יגיד לה שמחר יום חדש וטוב יותר.
אף אחד לא ידע מה יהיה ממנה בעוד כמה שנים. חושבים שהיא תאבד
את עצמה. והיא אומרת שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. בעיות אף פעם
לא חסרו לה, והיא רוצה לשמוע ולטפל בבעיות של אנשים אחרים.
זה נותן לה הרגשה טובה, עצם העובדה שהיא חושבת שהיא יודעת מה
היא תעשה. אבל היא לא יודעת.
ככל שהיא חושבת יותר ומבינה יותר, ככה היא מאבדת את עצמה
יותר.
הילדה שרצתה לגעת בכוכבים ידעה שהיום הזה עוד רחוק. היום שבו
היא תיגע בהם, הכל יהיה טוב ומושלם, אבל אצלה אף פעם לא טוב
ומושלם.
אצלה זה תמיד חיפוש תמידי אחרי האנשים, אחרי האושר, אחרי
הביטחון, אחרי האהבה... ונראה שבכל החיפושים האלה היא שוכחת
לחפש את הדבר הכי חשוב - לחפש את עצמה...
אולי היא לא רוצה למצוא את עצמה, אולי היא יודעת שהכוכבים תמיד
יהיו שם והיא תמיד תוכל לגעת בהם, וכרגע שום דבר לא צריך
להשתנות.
ואני רק רוצה לתפוס אותה בידיים ולהגיד לה "את לא לבד. תשאפי
תמיד ליותר ואני אוהבת אותך...".
למרות שהיא עוד אף פעם לא נגעה בכוכבים, אני חושבת לעצמי שאולי
בשבילי, אולי רק בשביל שתינו היא תהיה מוכנה באמת להיות "הילדה
שנגעה בכוכבים".
מוקדש בהמון אהבה לאחות הנפש הנצחית שלי. |
