הלוואי שהייתי יכולה לצפות את השאלות שלכם אחרי המוות הפתאומי
שלי...  כי אז הייתי עונה לכם מראש וחוסכת לכם את הסקרנות.
בטח תשאלו את עצמכם למה התאבדתי ומה היה חסר לי בחיים כדי
שאשאר שם ביחד איתכם, שאקח חלק בצביעות הזאת.
תנסו להיכנס למחשבות שלי ולרגע הכי אינטימי שלי עם עצמי -
המוות.
אוי, איזה כיף לחשוב על המוות. להפוך לגוויה בלי שאף אחד יצפה
ממני למשהו, שלא ארגיש כלום, אפילו לא את הפחד הזה שאני פוחדת
ממנו כל כך.
ואשאיר לכם מכתב פרידה ליד הנר הדלוק שאני הכי אוהבת, ושם
אכתוב שהיה לי רע, הרגשתי לא קשורה, נחותה, ואהבתי אותו והוא
לא היה...
וההורים ירגישו אשמים: "איך לא ראינו מה עבר עליה"
והחברים לא יבינו איך הייתי מסוגלת לזה בכלל, אז הנה לכם!
התפעתי אתכם. לא הייתם מוכנים לזה נכון?
ועכשיו חברים יקרים תזכרו כמה שהייתי מיוחדת וכמה שאהבתם וכמה
שאני חסרה.
והמורה שלי לא תבין מה עבר לי בראש באותה השניה.
הרגתי את עצמי.

למה ואיך, זה מה שמעסיק אתכם. תבינו, היה לי רע והלכתי, רחוק
מדי לטעמכם. אבל זה מה שרציתי מוות בלי כאבים בלי חששות...
פשוט להתיחד עם המוות.
להשתכר למוות, לעשן למוות, למות למוות...