עשר שנים לא ראיתי את גלי. אבל משום מה זיהיתי אותה מיד באותו
לילה, כשטיילתי לאורך שולי הכביש. גם היא נוהגת לטייל פה, את
זה זכרתי.
האמת, בהתחלה כשראיתי אותה מרחוק חשבתי שאני חולמת. וכבר ככה
הראש שלי הסתחרר, זה קורה לפעמים אחרי כמה כוסות פינה קולדה
ובערך חצי בקבוק של איזה ליקר פולני. אבל היא הייתה אמיתית.
היא הלכה לאט ובעטה באבנים, בדיוק כמו שזכרתי אותה - מהורהרת.
המפגש היה מוזר, לא היה לה מושג מי אני. אבל זה לא הפתיע אותי.
הסתכלתי עליה לראות מה השתנה. השיער שלה היה שחור לגמרי עכשיו.
זה נתן לה חזות מפחידה קצת בגלל העור הלבן שלה, אבל לא אמרתי
מילה. היה לה קעקוע על הגב- המילה "תקווה" בספרדית. זה גרם לי
לגחך גיחוך ציני אבל גלי היא יותר מידי חולמנית כדי לשים לב.
ישבנו על ספסל ליד הכביש. היא נענעה את הרגל שלה בעצבנות. אם
לא הייתי מכירה אותה הייתי נעלבת.
"בת כמה את?" שאלתי אותה. "16." קטנטונת! חשבתי לעצמי. הסתכלתי
עליה, היא נראתה אבודה. "מה קרה לך גלי?" שאלתי בדאגה כנה.
"אני לא רוצה לדבר איתך" היא אמרה, "אני לא יודעת מי את ואני
לא רוצה לדבר איתך!" היא קמה ללכת משם מהר, ונפל לה הארנק.
הרמתי לה אותי. די בחוצפה פתחתי אותו. הייתה שם תמונה של בחור,
לא יפה במיוחד. היא חטפה לי את זה מהיד ובהתה בו לכמה שניות.
ואז היא החזירה לי את התמונה, "במחשבה שניה את יכולה לשמור את
זה. לזרוק את זה. לשרוף את זה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני לא
צריכה את זה יותר." היא אמרה ונשארה לעמוד במקום. אני נשארתי
לשבת והסתכלנו אחת על השניה כמה שניות, ואז היא התיישבה שוב.
"איך קוראים לו?" שאלתי. היא נאבדה בתוך העיניים של עצמה.
יכולתי לראות בהם את הירח. "בואי נקרא לו ההוא. השם לא חשוב כי
הוא לא יעלה יותר בשיחה." היא אמרה.
"אני זוכרת שהיית מלאכית..." אמרתי. היא גיחכה, "ואת רוצה
לשאול מה קרה לי?" היא שאלה, נראית כאילו היא כבר מכירה את
השאלה הזו. הנהנתי. "מה שקרה לי... גיליתי שאין אף אחד ששווה
להציל!".
ואוו, איזו תשובה. אני חושבת שאני אזכור את המשפט הזה לכל
החיים שלי.
גלי הוציאה סיגריה. הוצאתי גם אני. "כמה זמן את מעשנת?" שאלתי
אותה. "שלוש שנים. מגיל 13. אבל לא כל הזמן, רק כשרע לי." ככה
זה מתחיל. השיחה התפתחה לכיוון של סוגי סיגריות ומחירים ולמה
זה לא בריא לעשן את זה שקרוב לפילטר. גלי חושבת שאם כבר - אז
כבר. אם אתה בוחר לעשן, קרוב לפילטר או לא זה לא חשוב. אני לא
חושבת שיש לי עמדה בעניין.
מדי פעם גלי השתתקה. עצמה עיניים חזק, נשכה את השפה והתכווצה
כולה. אחרי כמה שניות היא נשמה לרווחה. זכרתי עוד מאז למה. אבל
לא שאלתי. זה נתן לי זמן להרהר בחיים שלי, לחשוב על הדירה
הריקה שיש לי לחזור אליה, על העציצים שאני צריכה להשקות ועל
האוכל של החתול. האמת, שאין סיבה למהר. זה לא כאילו יש לי באמת
עבודה. אבל אם אני לא מזריקה בסביבות הצהרים אני משתגעת.
אבל גלי לא שאלה עליי. היא לגמרי מרוכזת בעצמה, גלי. כשהיא לא
מתפתלת מכאבים היא יוצרת לעצמה חדשים, כך לפחות נראה מהחתכים
על היד שלה.
כמעט ויתרתי על גלי, כמעט חשבתי לחזור לדירה עם החתול ועציצי
המריחואנה. אבל אז היא התחילה להיפתח. אני חושבת שזה היה
הצמיד. "היה לך פעם צמיד עם חרוזים מקריסטל." אמרתי לה. "נכון.
הוא הביא לי מזל. וביום שההוא עזב אותי הצמיד נקרע... זה די
מסביר את עצמו, לא?" היא אמרה וחייכה חצי חיוך ציני. "לא,"
אמרתי ונענעתי את ראשי לשלילה, "הוא נקרע כי את כבר לא צריכה
אותו." "אולי."
התחלתי להשוות בנינו. אני יותר רזה ממנה, אבל החזה שלה יותר
יפה. היא אמרה שאני מעופפת משהו, במיוחד בשביל זקנה כמוני.
גיליתי לה סוד קטן, זה האלכוהול. והבגדים השחורים שלי היו הרבה
יותר דהויים משלה. היא אמרה שאני לא נראית מאושרת. אמרתי שגם
היא לא.
"יש לי תינוק." היא אמרה. חשבתי כמה רגעים אם היא רצינית.
מסתבר שכן. "זה מההוא?" שאלתי בדאגה. היא בהתחלה חייכה חיוך,
ציני כמובן. ואחר כך צחקה המון. "אני לא יודעת..." היא אמרה
בסוף, "אולי זה קצת התחיל לפניו. אבל הוא גרם לזה לגדול," היא
הפסיקה לצחוק והסתכלה עלי במבט קפוא "הוא כמו מחלה" היא אמרה.
וחזרה על זה שוב, "הוא כמו מחלה, ההוא." שתקתי. אחר כך היא
אמרה "מי בכלל שמע על תינוק בחצוצרה בכל מקרה?"
בהתחלה חשבתי שגלי השתגעה. אחר כך התחלתי להבין. החזקתי לה את
היד "זה לא תינוק, נכון?" שאלתי בזהירות. "זה כן... אני אומרת
לך, זה תינוק. באמת... זה התינוק שלי. הוא רק קצת שונה... אבל
זה תינוק, את מבינה?" היא אמרה בקול מפוחד. היא נראתה אבודה.
"במה הוא שונה?" שאלתי אותה ברכות. היא שתקה ובהתה באדמה.
כשהסתכלה עלי שוב, שמתי לב לדמעות על הלחיים שלה. אהבתי אותה
קצת, אבל אני חושבת שיותר שנאתי אותה. אותה ואת התינוק המזורגג
שלה. העציצים קוראים לי. "הוא שונה... הוא הורג אותי, את
מבינה? הוא אוכל אותי מבפנים, אבל זה כדי שהוא יוכל לחיות, את
מבינה? הוא חי על חשבוני! את מבינה?" הנהנתי. מי כמוני מבינה.
"הם רוצים להוציא אותו, נכון?" שאלתי. "כן... ואני לא אתן להם!
זה התינוק היחיד שיהיה לי. אני לא אוכל יותר להביא ילדים.
תגידי לי- מי יתחתן עם מישהי כזאת?!" היא צעקה. גם אני התחלתי
לבכות, באמת מי? "ותראי אותי... ילדה בת 16 עם סרטן. ולהוא...
בכלל לא אכפת לו! את יודעת איזה גיהינום עברתי? את בכלל
מבינה?" היא שאלה כולה דמעות. "אני מבינה גלי, אני מבינה..."
אמרתי בשקט. פתאום היא הפסיקה לבכות ואמרה "אולי... אולי הכל
שטויות, את יודעת? אולי בכלל אני אמות מחר..." "את לא תמותי
מחר." "איך," היא התחילה לשאול וקטעתי אותה, "תאמיני לי גלי,
את לא תמותי מחר. את גם לא תמותי בשבוע הבא. גם לא בשנה הבאה.
האמת גלי, את לא תמותי גם עוד עשר שנים. עשר שנים בדיוק. יום
אחרי, אני כבר לא יודעת." אמרתי. נראה לי שגלי הבינה. "התינוק
שלי ימות?" היא שאלה, כולה רועדת. הנהנתי והיא שוב פרצה בבכי.
חיבקתי אותה חזק ולחשתי לה "זה היה או את או הוא... גלי. זה לא
תינוק. זה סרטן. זה הורג. את שרדת..."
השעון תיקתק, העציצים קראו לי. אמרתי לה שאני חייבת ללכת.
הפניתי את הגב אליה וקמתי. ידעתי שהיא בוהה בקעקוע המקומט שלי.
המילה "תקווה" בספרדית. אני חושבת שגלי גיחכה גיחוך ציני, אבל
אני יותר מידי חולמנית כדי לשים לב. היא תפסה לי במעיל, "רק
עוד שאלה אחת" היא ביקשה. "בסדר," אמרתי. " זה היה שווה את זה,
לשרוד?" היא שאלה עם תקווה בעיניים. מה לומר לה, שכלום לא
השתנה? שאני חוזרת הביתה לעציצים וחתול? שלא, לא טסתי לאפריקה,
לא הפכתי לסופרת, ולא לציירת ובכלל, שאף פעם לא הפסיק להיות לי
רע? "גלי... אולי עוד יהיה לך טוב..." אמרתי. ולא סיפרתי שעוד
עשר שנים, בגיל 26 אחרי שתשתכר ותנהל שיחה הזויה עם עצמה, היא
תתלה את עצמה בחדר עם עציצים וחתול.