מורן סובבה את המפתח בדלת הכניסה לדירתה וקפאה על מקומה. המפתח
לא הסתובב ודחיפה קלה בידית פתחה את הדלת. אני בטוחה שנעלתי
כשיצאתי, חשבה. מה קרה?
נכנסה פנימה, פנתה לסלון וקפאה שוב. גבר לא מוכר ישן על הספה.
ראשו נשען על כרית ורגליו הגרובות על המסעד מולו. לבוש ג'ינס
וחולצה. נושם לאט.
'אני לא מאמינה... מי זה? מה זה?' פחדה לזוז. 'אונס? אלים? איך
נכנס?' הרגישה חולשה פתאומית וצנחה על הכורסא שלידה, נושמת
בכבדות. הורידה את תיק המצלמות בשקט לרצפה לידה והניחה עליו את
קסדת האופנוע. 'מה קרה פה?'.
ניסתה להתעשת ובחנה את הגבר הישן. כבן 30 - 35 אתלטי, שיער
שטני קצוץ. ג'ינס רגילות וחגורת עור, חולצת כותנה, פסים,  שני
כיסים. גרבים לבנות. נעלי ספורט על הרצפה.  על הרצפה ליד הספה
מונח תיק גדול מברזנט, שתי ידיות, רוכסן גס ונעול.
בחנה את הפנים, שזופים, קמטים קלים בזויות העינים, בהירים יותר
מהעור השזוף סביבם. קמט קל בין הגבות. ריסים ארוכים וכהים.
ידעה שעיניו בהירות למרות שלא ראתה אותן, עצומות ורגועות.
עצמות לחיים גבוהות. אף ישר. מבנה גוף ממוצע, נראה אתלטי משהו,
כתפיים שריריות. יד אחת נחה על בטנו והשניה על הרצפה, שריריות,
פלומת שיער בהירה ודקה. 'מה קרה לי, מה אני עושה? להעיר ולסלק
אותו? להתקשר למישהו שיגיע לכאן כל עוד הוא ישן? לצאת מהבית
ולנעול אותו? התפתלה בכורסא שחרקה קצת. הסתכלה בשעונה, שתיים
ורבע בלילה. לאן תלך? העייפות נאבקה בחרדה.
חזרה הביתה על אופנוע מבאר שבע ולאחר שצילמה שם את השריפה
הגדולה, זרקה את סרטי הצילום בסוכנות וטסה הביתה. כל הדרך
ניקרה מעייפות, פחדה להרדם על האופנוע. קיוותה להגיע סוף סוף
ולישון, לישון מייד. ועכשיו מה. הרימה את עיניה מהשעון וראתה
את האיש  מסתכל בה. לא זז, עניים ירוקות. שפשף את עניו.
"מי אתה? מה אתה עושה כאן" אמרה בחשש.
                                                   
"Hi, no Hebrew."  
ענה באמריקאית.
" Who are you? How did you get In?" ניסתה להתנסח באנגלית .
"I have got a key, friend of Inbar"
עדין שוכב ולא זז.
"That's my home, Inbar does not live here any more"  
ענתה בביטחון. הולך וגובר, מתחילה להבין מה קרה.
"But all her gear is her. Where is she?".
"She went to India. I bought the things form her"
הסבירה
"India, no kidding "
'יפה מאוד. למי עוד נתנה מפתח? ולמה לא החלפתי את מנעול הדירה
כמו שזיוית אמרה לי? ועכשיו מה? שתיים וחצי בלילה עם גבר זר,
ששוכב על הספה כאילו היא שלו?' צל  של חיוך בזוית שפתיו, עיניו
סקרו את פתח חדר המגורים, המטבח הפתוח, הצילומים שלה על
הקירות. סקר אותה ללא  מבוכה, התעכב על תיק הצילומים, הקסדה,
והסתכל שוב על הצילומים.
שתק.
"Now what? You should go"
אמרה  סתמית, ללא ביטחון רב.
"The name is Stone, Robert Stone. Call me Bob"  
אומר תוך כדי שהוא מתיישב על הספה, פורס ידיו על כריות הגב.
חייך, באחת אורו עיניו. חכה.
"I am Moran"  
עצרה וחשבה מה לאומר. 'למה הוא לא קם ומסתלק?'
"You are a photographer. Nice works."  
אמר וסרק את הצילומים על הקירות.
"Yes"
אמרה והרגישה איך העייפות שוב משתלטת עליה. נראה לא מזיק, לא
אלים, חבר של עינבר.
"I am here for a job. Diving. I dated Inbar."
חכתה. נראה שאין כוונה רעה חשבה.
"I go to sleep now. We'll talk tomorrow"
מצאה את עצמה אומרת.
מה  את משאירה אותו פה? השתגעת?
כן.
למה? ככה.
עייפה מוות. עוד חבר של עינבר, לא יזיק עד הבוקר.
קמה וצעדה לחדר השינה. אין לי כוח להתקלח, מחר. התפשטה ולבשה
טריקו ישן שהיה מונח על המיטה המבולגנת. השתרעה והתכסתה בסדין
צבעוני. לפתע קמה שוב, ניגשה לדלת ונעלה אותה.
פוחדת?
לא. ליתר ביטחון.
כבתה את האור, התכסתה ונרדמה מייד.

הביפר העיר אותה לפני הצהרים.
-"מורן בשעה שתיים היום בנמל ת"א הישן, כתבת צבע."      אמר
הקול המוכר מסוכנות הצילום.
או. קיי אמרה לעצמה. שוב כתבת צבע על עיסקי הבידור בנמל,
הדתיים והפרשה הזו. נגמור מוקדם.
קמה וניגשה לדלת, שהיתה נעולה. באחת נזכרה בזר של אתמול. פתחה
לאט את הדלת לסלון, האיש לא היה שם. רק תיק הברזנט הגדול נישאר
על הרצפה, פתוח.
ניגשה לתיק וחיטטה בו. מכנסיים, חולצות , סווטשירט, תחתוני
בוקסר אמריקאיים, גרביים, כלי רחצה. שני ספרים בכריכה רכה.
יופי, הסתלק עם המפתח .
התקשרה לחברתה זיוית, כצפוי לא היתה בבית. השאירה בקשה במשיבון
לטלפון חוזר. ניגשה לדלת הכניסה, שהיתה נעולה. הלך ונעל אחריו.
יופי
ניגשה לחדר האמבטיה, שפכה קצף לאמבט והוסיפה מיים חמים. נכנסה
לאט למיים, השעינה את ראשה על הדופן האלכסונית של האמבט, ובהתה
בתקרה. ועכשיו מה? וואלה יופי! סידרתי לי דייר מישנה, ניכנס
ויוצא עם המפתח שלו. מתי יחזור ? צריך להעיף אותו מכאן. אני
צריכה לצאת. חייכה לעצמה, עוד נשאיר פתקים על המקרר. טוב הערב
אני שמה לזה סוף.
קמה שטפה את עצמה, וחפפה את השיער הקצר, לא הסתדרה עם שיער
ארוך בקסדה. ניגשה לראי וניגבה אותו מהאדים שהצטברו עליו.
"hi thanks, I"ll be back by evening"
ראתה את הכתובת בפינה העליונה , כתובה בעיפרון האיפור שלה.
חייכה לעצמה: סרט אמריקאי... בחנה את עצמה בראי, בסדר, גוף
טוב, ספורטיבי, גמיש, אסתטי. חשבה שוב לצלם את עצמה, ניראה לה
קצת אקסהביציוניסטי, למרות שחשבה שאין לה במה להתבייש.
הטלפון צלצל, מבקשים להקדים את הגעתה לנמל, עליה לצאת כמעט
מייד, גומרים את העבודה עד הערב. התארגנה לצאת והטלפון צלצל
שוב.
-"מור, מה העניינים? עוד בבית."
-"היי זיו, בסדר גמור. מה אתך?"
-"בעבודה, משכתי את ההודעה שלך מהמשיבון. מה קורה?"
שתקה. קודם רצתה לספר לחברתה על האמריקאי, עכשיו היססה.
-"מור, את עוד שם? מה קורה?"-
-"בסדר" ענתה, "אין חדש. אני זזה עכשיו לנמל תל-אביב, כתבת
צבע. חוזרת בערב"
-"ניפגש?"
-"אני לא יודעת, נדבר" ענתה בקול מרוחק.
-"יש תוכניות" חקרה
-"אולי..."
-"נשמעת מסתורית משהו...נדבר. ביי"
-"ביי".
למרות הלחץ בעבודה וההתרכזות בצילום, נזכרה מידי פעם בבחור.
רוברט סטון. בוב. יהודי? חבר של עינבר? מתי? היו לה הרבה
חברים...נראה טוב, ומה יקרה היום? אני צריכה להעיף אותו. מה
זה, פתחתי מלון? למה לא? החיים הביאו אותו. הוא לא מזיק. עשה
לך רע? ניראה טוב, אמר משהו על צלילה. ניראה היום.
ושוב, אני לא נורמלית. ניראה מה זיוית תגיד כשתשמע את הסיפור,
בטוח תרד עלי. ולמה בעצם לא סיפרתי לה? משונה...מה קורה
לי?....כלום.

חזרה לפנות ערב הביתה, והפעם לא הופתעה כשהדלת הייתה פתוחה.
האורח עמד במטבח הפתוח, מכין אוכל. ריח של פיצה טרייה ועוד
משהו עמד באויר.
"Hi....hungry?"
שאל תוך כדי הסתובבות וחיוך מאיר את פניו.
"Yes, very."
ענתה ספונטנית והתישבה ליד השולחן, אורחת במטבח שלה.
"Just a minute"
ביקש , תוך שהוא ממשיך לחתוך סלט, ובוחש משהו על הכיריים.  
מה קורה כאן? הוא גר פה? יופי, השתלט לי על הבית, הביא פיצה,
מבשל, מכין סלט....הרי לא היה לי כלום בבית.
ערך את השולחן לשניים, מתמצא היטב במטבח. צלחות, סכום, כוסות
ותחתיות, מלח ופלפל. הביא את הסיר החם, והניח אותו על תחתית עץ
ביניהם על השולחן.
"Vegetable soup, good for you"
מזג לה מרק ירקות מהביל  לצלחת . שמה לב לירקות הטריים, לבישול
העדין, לריח המגרה. לא אכלה כלום מהבוקר.
אכלו בשקט, קיבלה תוספת. משסיימו הוציא את סיר המרק, ושם
במקומו פיצה שהמתינה בתנור החם. אני לא מאמינה. שילגיה ושבעת
הגמדים.
"Pizza Hut, like at home  
אמר כמובן מאליו. חתך את המשולש בצלחתו לנתחים קטנים, ואכל
אותם בנחת. אמריקאי...אמרה לעצמה.
"Thanks..."                                                
                   
היססה...
"Bob..."                                                    
           
בא לעזרתה
"Hope like it"

"very good".
ענתה, מסתכלת בהיסוס בצלחתה. מה תגיד לו עכשיו, עוף מכאן?
"Red wine?"
שאל וקם להביא בקבוק שעמד על דלפק המטבח.
"Thanks"
מזג לה יין אדום, שמה לב לתווית המהודרת של יקב הגולן. מבין
ביין ולא קמצן, ציינה לעצמה.
היין נסך כבדות באבריה, מה עכשיו , שאלה את עצמה. העדיפה ליחס
את הבלבול והלאות ליין, כשסקרנות מחליפה את החשש ביחסה לפולש
הזר. מזג להם כוס נוספת ועבר לסלון, נושא עימו את הכוס המלאה
שלה. התיישבה בכורסא הישנה והנוחה  והסתכלה החוצה. בנתיים הניח
את שתי הכוסות על השולחן הקטן ביניהם, השתרע על הספה, ראשו על
המסעד, מביט בה.
רחשי העיר חדרו לדירה מבעד לדלת הפתוחה למרפסת הגדולה. בריזה
קלה עלתה מהים, ושמש אדומה התקרבה למיים בקו האופק. ליווה את
מבטה.
"Sea side sunset, like California"                          
           
אמר סתמית.
                                                           
           
"Where are you from?                                        
                 
שאלה על מנת לשבור את השקט.
"Sun-Francisco"
שכב רגוע על הספה, רגליו על המסעד, מקרין תחושת אדנות. משום מה
ניראה לה טיבעי ולא מפריע. הטלפון צלצל.
-"מור, מה העינינים?"
-"זיו, היי, בסדר גמור"
-"מה את עושה?"
-"שותה יין ירדן אדום מול השקיעה"
-לבד?"
-"לא"
-"ספרי לי" תבעה.
היססה, מה תאמר? סיפור בלתי אפשרי. זיוית תגיד לה להיפטר ממנו
מייד. תרצה לבוא, לא לענין.
-"נו, מה קורה אתך" דרשה לדעת.
-"אחר כך"
-"את בטוחה שהכל בסדר? את מוזרה פתאום....מור, ספרי משהו!"
-"היי זיו, תירגעי, הכל בסדר".
-"או.קיי, תזמיני אותי לחתונה..."ניתקה נעלבת משהו.
היא כועסת? משונה, מה אני נשמעת לא בסדר?
חברות טובות טובות, מספרות הכל, אבל השכילו עם השנים להשאיר
מרווח פרטיות האחת לשניה. או כך לפחות קיוותה.
הסתכלה עליו שוב, לאור הדימדומים. משונה, אמריקאי ולא קשקשן,
ניראה טוב, בשלן. מה הסיפור שלו? אמר משהו על צלילה.
"Well..."                                                  
                 
פתחה, רצתה לעשות סוף-סוף סדר בדברים.
הטלפון שוב צלצל, הרימה את השפופרת וזיהתה מייד את קולו של
מנהל סוכנות הצילום .
-"מורן. אירוע בנתב"ג, כנראה תאונה גדולה, אין כרגע עוד פרטים.
מוכנה לצאת? עכשיו?"
היססה. ומה איתו? בוב הביט אליה וחייך.
-"טוב,"  חתכה .
-"ילדה טובה....רוצי ותתקשרי משם". ניתק.
בן-זונה, חשבה, עכשיו הוא צריך אותי. אבל מתאים לי....אני
צריכה לחשוב. הרגישה בפרץ האנדרנלין לקראת הנסיעה
הלילית המהירה לשדה- התעופה.
"Well, I'm going, work"

אמרה וניגשה לאסוף את תיק הצילום.
"What work?                                                
                 
שאל.
"Press photography"                                        
                 
ענתה תוך שסידרה את סירטי הצילום בתיק.
"What's up?"                                                
                   
שאל.
"Problems at the air port"                                  
             
"Bye "                                                      
                     
"Bye"                                                      
                     
פנתה אל הדלת, תיק הצילום בידה האחת, והקסדה בשניה. הסתובבה
ופנתה אליו:
"How long?"                                                
                 
שאלה.
"I'll go tomorrow to Elat, the job is down there"          
 
ענה מישיר אליה מבט.
"Bye"
"Bye...  I'll be back"
אמר לתומו.
רכבה דרומה לאורך הטיילת, לכיוון יפו. ערב שקט, והמנוע העמום
של הב.מ.וו. הישרה שקט וביטחון . אהבה את הרכיבה בלילה, יפו,
איילון לכיוון נתב"ג. בדרך שמה לב לרכב משטרה צופר ועוקף אותה
במהירות, ואחריו אמבולנס. מענין מה קורה שם....מחשבתה חזרה
ונדדה לזר היושב בביתה. תחושות לא ברורות עלו בה, מודעת
להיגררותה אחרי האירועים, מצב יוצא דופן לגביה. עד כה ניהלה את
חייה בשליטה וביד רמה, כך לפחות דיווחה  תמיד לעצמה. ועכשיו
פשוט ניגררה , נותנת לזר גמור לפלוש לביתה ולעשות בו כבתוך
שלו. למה? לא ידעה להשיב, אבל סמכה על תחושתה , נהנית
מהסיטואציה החדשה, נהנית מהפאסיביות שלה. עמוק בתוכה סמכה על
האינטואיציה שלה.
חזרה הביתה מאוחר בלילה, רצוצה מעייפות. מראות ההרוגים,
הפצועים, הדם, צוותי החילוץ והעזרה הראשונה. ההתרכזות בעבודה.
לא חשבה בכלל, פעלה כמצלמה אוטומטית.. פתחה את דלת הכניסה,
ונזכרה באורח שלה. נכנסה בשקט וראתה אותו ישן על הספה בסלון,
מכוסה בסדין. הורידה  את תיק הצילום והקסדה לרצפה ליד הדלת,
עקפה את הספה ונכנסה לחדר השינה שלה. להתקלח ולישון. מחר , מחר
נטפל בו, אמרה לעצמה. התקלחה מוכנית , ונרדמה עוד לפני שהתכסתה
במיטה.
צוללת בלילה, מרחפת במיים השחורים, סביבה דגים קטנים זוהרים.
ריצודי אור הירח מנצנצים מלמעלה, מסמנים צולל אחר השוחה לפניה,
בקושי ניראה בחליפת הגומי השחורה. התאמצה לשחות קרוב אליו ולא
לאבד אותו. הרגשה משונה....איך הגיעה לכאן. הצולל שלפניה עצר,
וסובב אליה את ראשו. פניו לא נראו מבעד למסכה, רק שני נצנוצים
ירקרקים הבהיקו מולה כעיני חתול. צמרמורת אחזה אותה, השתנקה
והחלה לחתור למעלה, נושמת בכבדות ודוחפת בפראות בסנפירים
לרגליה....
התעוררה, נושמת בכבדות. שקט, חושך, רחשי העיר מבעד לחלון
הרגיעו אותה. התפלאה על החלום המוזר, מעולם לא צללה, אם כי
נמשכה לצלילה ולצילום תת מימי בהשפעת סרטים דוקומנטריים שראתה
בטלוויזיה.

התעוררה לאיטה והסתכלה בשעון, מאוחר, לקראת צהריים. שקט, יום
חופשי כנראה. לרדת לקנות עיתונים, ניראה מה פורסם, אילו תמונות
מופיעות. לקנות קצת אוכל, ועוד כמה סידורים. וכן, ומה איתו.
צריך לשים לזה סוף, או לפחות להבהיר את התמונה, ענה לה קול אחר
בתוכה. מה זה בדיוק? באיזה סטטוס הוא  כאן?
לבשה חולצה ארוכה, ויצאה לסלון, הפעם נחושה בדעתה. הסתכלה
סביב, נעלם, יפה מאוד , הלך, פרח לו. חיפוש קטן הבהיר לה כי לא
השאיר את מפתח הדירה שהיה ברשותו. לעומת זאת, רחץ את כל הכלים
במטבח וניקה אותו למישעי. אבל אין מפתח, אין פתק, כלום. להחליף
את המנעול?
הטלפון צלצל.
-" הלו?"
-"היי מור, מה קורה?"
-"היי זיו, מה אצלך?"
-"אני בעבודה, משעמם. אצלך יש חדשות"
-"כבר אין"
-"מה אין?"
-"אין חדשות"
-"דפק והלך?"
-"לא דפק והלך"
-"מי זה, מה זה, ספרי"
-"אני לא יודעת."
-"נו?"
-"כשניפגש"
-"מתי?"
-"אני לא יודעת"
-"מה עובר עלייך מור?" הרימה את קולה, דורשת לדעת יותר.
-"הכל בסדר" אמרה בטון מרוחק.
-" לא ניראה לי, לא נישמע לי" אמרה בטון נעלב.
-"איזה יום היום?" שאלה מורן.
-"איבדת את הצפון, יום חמישי.-
-"כן, נכון." אין לי כלום בסוף השבוע, חשבה.
-"מה את עושה?"
-"כלום"
-"מורן, כשתרצי לדבר תרימי טלפון. אל תתביישי" אמרה בקול רך.
-"ביי ביי"
-"ביי זיו" אמרה בפיזור דעת.

לבשה מכנסיים קצרים, וירדה לקיוסק השכונתי. קנתה את כל
העיתונים, וראתה מייד על שער עיתון הערב הנפוץ תמונה שצילמה
בשדה-התעופה, מודפסת על חצי עמוד השער. יופי מורן, צלמת מוכרת
ומוכרת, אמרה לעצמה תוך כדי חיוך. דפדפה בשאר העיתונים על כוס
קפה וקורסאן בקפה שממול ביתה.
חזרה הביתה והתכרבלה במיטה מעיינת בספר צילומים של צלמת
אמריקאית מפורסמת. התקשתה להתרכז, מחשבתה נדדה לחלום המוזר של
אמש. צלילת לילה? מעולם לא צללה. והצולל במסכה? העיניים
הזרחניות...מה קורה לי ? חייכה לעצמה ונרדמה.

צלצול הטלפון העיר אותה לפנות ערב.
"Hi... that's me"
אמר בטבעיות של מי שנוהג לשוחח איתה בטלפון כמה פעמים ביום.
"Hi' where are you?"
"Elat"
"Ha"
ענתה סתם.
"Yes, come over here, Moran"
שתקה. מה זה צריך להיות?
"Come over here"                                            
           
ענתה ספונטנית מבלי לחשוב, חוזרת על דבריו.
"Sure, I'll come and bring you with me to Elat"
נו טוב, חשבה.
"o.k."                                                      
                 
אמרה.
"Bye bye"                                                  
                 
אמר וסגר ברכות את הטלפון.
מה זה צריך להיות? שאלה את עצמה. אין לי תשובות, אבל בקטע הזה
אני צפה,  הודתה בינה לבינה. אני לא ממש מבינה, ובפעם הראשונה
אין לי צורך להבין. מה איכפת. חשה שהדברים עמוקים יותר ,
ומחייבים ברור יסודי. נהנתה לדחות הכל, סומכת לגמרי על
האינטואיציה שלה.
התארגנה בבית לארוחת ערב מול הטלוויזיה. הכינה כמה כריכי
קרקרים ושוקו חם, ערכה אותם על השולחן הקטן ושקעה בכורסא עם
השלט בידה, מזפזפת בערוצי חו"ל. צפתה בסרט הודי ללא שהבינה את
השפה, אך עקבה  אחר נפתולי העלילה. משם נדדה לערוץ הטבע, לסרט
על הריף האוסטרלי. מראה הצוללים החזיר אותה לחלום הצלילה...
צלצול קצר בפעמון הכניסה החריד אותה , מופתעת.
"מי זה " שאלה. לא אהבה ביקורי פתע.
"Bob"                                                      
                   
                         
ענה מעברה השני של הדלת.
פתחה את הדלת, והבחור עמד מולה, מחייך. לפני שהספיקה להגיב,
עקף אותה ונכנס פנימה.
"Hi Moran, let's go, it's realy nice down there"
אמר בהתלהבות

"How did you come, you just talked   from Elat..."    
  אמרה מופתעת, מבולבלת קצת. או אולי עבד עלי?

"I flew to Tel-Aviv and I'll take you to elat as promised
the flight back is leaving soon. Taxi waiting."  
             
אני לא מאמינה, טס מאילת לכאן, קנה לי כרטיס שאבוא איתו עכשיו.
למה? למה לנסוע איתו? למה לא?
"Why should I come?"                                        
           
אמרה בקול, מבטאת מבלי משים את מחשבותיה .
"Thousands reasons:  Elat, sunshine, beaches, diving, night
life, good hotel, me..."                                    
                 
בהתה בו. מי הוא בכלל? מה הוא רוצה ממני? מה פתאום הגיע בטיסה?
לא הבטחתי לו כלום. אני בכוננות צילום בסוף השבוע בסוכנות,
וצריכה לפגוש את זיוית. ושמוליק שוב לוחץ להפגש בסוף השבוע,
אני יודעת למה הוא רוצה להפגש, והבן-זונה מנפנף בקביעות
ב"ידיעות", ובדרך הוא כמובן ירצה לגבות את שלו.
"Sure,  give me five minutes"                              
         
אמרה, מפתיעה את עצמה.
"The taxi is waiting down stairs"                          
       
אמר בחיוך גדול.

                                     
ריחפה במיים השחורים, הסתכלה סביב נהנית עד בלי די מהעולם הזר,
היפה, השקט והמסתורי שניגלה לה. להקות דגים נצנצו בצבעים
זרחניים סביבה. אלמוגים לבנים החזירו את אור הירח שריצד מלמעלה
על גלי הים הקטנים. שקט, רק קול נשימתה ובעבוע בועות האוירה
עולות מוסת הצלילה. נטל את ידה, והיפנה תשומת ליבה לדג גדול
שחלף מאחוריהם. המשיכה להחזיק בידו, הרגישה בטוחה יותר. שחו
לאיטם סביב השונית, מתערסלים קלות בתנועות המים מתחת לגלים.
הפנה ראשו אליה, עיניו הירוקות מתנצנצות כעיני דג. סימנה לו
בידה שהכל בסדר, ידה השניה עדיין בידו. הסתובב אליה ובידו
הפנויה הוריד את מסכת הצלילה מעל פניו וקבע אותה מעל למצחו.
פלט את וסת האוויר מפיו וקרב פניו אליה. פניו רפרפו על מסכתה,
ועברו לאיטם לאורך רקתה, אוזנה, עד לצווארה. הרגישה את לשונו
מרפרפת על עורה, שפתיו פולטות בועות אויר זעירות. הרגשת החלום
ותחושת התנתקות מהמציאות הלכו וגברו, רעד עבר בגופה, וידה
הידקה את אחיזתה בידו. התמכרה לתחושת הבלבול וההזיה שגברו עקב
תחושת הריחוף בחוסר משקל, בתוך החשכה העוטפת אותה. ריצודי אור
הירח הוסיפו גוון מסתורי....בתנועות עדינות ובעזרת ידו האוחזת
בה גלגל את שניהם אחורה, סביב עצמם כמה פעמים באיטיות. איבדה
כליל את תחושת הכיוון, האורינטציה, הזמן, המקום ...

-"ואז מה?"
-"הייתי איתו שלושה ימים במלון, וחזרתי היום בטיסה".
ענתה, וחיוך קורן מעיניה.
-"אני לא כל כך מבינה את הסיפור הזה. מי הוא , מה הוא? למה
נסעת איתו לאילת, ובכלל, למה הכנסת אותו הביתה? אני לא
מאמינה...."
פליאתה של זיוית ניכרה על פניה. כל הסיפור לא התקבל על דעתה,
בייחוד לאור הכרותה הטובה את חברתה. העריצה אצלה את עצמאותה,
ביטחונה העצמי, שליטתה בעצמה ובסובבים אותה. הסיפור הזה לא
מתאים.
-"לא יודעת, לא יודעת זיו, אבל אני יודעת שלדעת זה לא כל כך
חשוב עכשיו...."
-"מור, ניראה לי שהוא סובב לך את הראש לגמרי"
-"זיו, זו לא היתה בעיה של ממש....בלילה, בצלילה ראשונה בחיים
שלי...." נקטעה, חולמנית קצת.
-"ומה הלאה? קבעת משהו?"
-"לא יודעת, לא דיברנו ממש"
-"הוא יבוא? את נוסעת אליו?" המשיכה לחקור.
-"אמרתי לך, לא קבענו, ולמעשה כמעט שלא דיברנו"
-"מור, מה את רוצה?"
-"כלום".
השיחה החלה להכביד עליה. ניכר שהפולניות והיצר האימהי של חברתה
הטובה גברו הפעם על ההבנה האינטואיטיבית ששררה ביניהן.
-"מור ראי, אני חושבת שאת...." איבדה את הקשב, ניזכרת שוב
בתחושות החדשות והראשוניות שנעורו בה, דברים שלא חוותה ולא
ידעה קודם. ולדעת  -  ידעה מעט . מי הוא, מה הוא. דיברו מעט,
קצר ובאופן ספונטני. הרגישה שלמות מפתיעה, עם עצמה ועם העולם.
ידעה שזה בסדר, ידעה שלא תדאג  ולא תצפה.
חברתה המשיכה ללהג, כך דרכו של עולם. שמחה על האכפתיות
וההתייחסות הכנה שלה, רק שאין לה דריסת רגל במה שקרה כאן.
-"זיוי, סליחה, לא הקשבתי. בואי נצא לעיר, נעשה משהו..."