הרגשה של בדידות מציפה אותי בכל פעם מחדש, כשכולם עוזבים...
ואני השחקנית הראשית בהצגה ששמה הוא "האושר".
ליד כולם פניי מאושרות, אבל עיניי ולבי בוכים יחדיו.
כבר הרבה זמן שמפחדת להישאר לבד,
כבר לא בוטחת באף אחד, ובטח שלא בעצמי.
רוצה שכבר יבוא שחקן מחליף שיחליף את הביטחון שנתת לי, כי אתה
כבר אינך עוד...
לא מת אולי, ואפילו די קרוב, אבל לא אומץ אתה מעניק לי, כי אם
כאב, סבל ובדידות.
אותה בדידות כואבת שמתחבאת בעיניי הדומעות כשמסך ההצגה יורד
וכולם עוזבים...

והנה מגיעים האנשים החשובים לי... עכשיו המסך עולה, ואני מנגבת
את הדמעות מלחיי... הצגה מהנה!