לפני כל הפלפול והמלל ברצוני לומר, להצהיר דבר אחד עקרוני, אני
אוהב את אישתי אוהב אותה ברמת טרוף עילאי, לא מובן, אולי
חולני? באותה מידה ישנם רגעים שאני גם שונא אותה! נושא לביקור
אצל פסיכיאטר, לא?
אני תוהה מה יש בה באישה הזו מה הוא הדבר שכשאני לידה אני בעצם
אינני אני מה יש בה שגורם לי תמיד בשעת שיחה איתה ולו טלפונית
לרצות בה, להיות איתה לאחוז בה, לגעת, מה גורם לי שכבר בשיחת
הטלפון אני זוכה בזקפה איומה רק מהדיבור איתה והמחשבה עליה,
יצאתי עם נשים רבות, הכרתי בחורות לרוב, היו לי ימי התהוללות
ארוכים, אך מעולם לא היו לי כאלה ריגושים וכאלה שיאי תענוגות
כמו עם האישה הזאת, ואם ניקח בחשבון שאני כבר בעשרת החמישית של
חיי הרי או שהתחלתי לחזור בזמן לגיל העשרה או... אין לי הסבר.
איתה אני תמיד חרמן, תמיד רוצה, רוצה עוד, זיקפותי שוברות
שיאים לא נופלות, מגיע לפסגות ושיאי תענוגות מדהימים וכך גם
היא.
כן, יש לה גוף מדהים לגילה, היא תמיד מריחה טוב, תמיד לבושה
בטעם טוב, סקסית, נקייה וגם חכמה, אשת שיחה מדהימה בעלת
אינטואיציות מפחידות, אישה שיודעת לקבל החלטות, לתכנן ולבצע,
יכולה להעלות כל  "מופע" שרק תרצה בקיצור, זכיתי, אשת חייל
אמיתית וכולה... שלי.
האמת שמי שקורא את הדברים האלה אולי לא כל כך מאמין ובטח אומר
מה זה "החרטות" האלה? אתם יודעים מה? טוב אני אתבכיין קצת,
נמאס לי מכל הקנאים למיניהם, שלא יאמינו שיזלזלו כך לא יהיה
להם זמן להזיק, הסכמנו בנינו שהיא לא תחבקני ליד אחרים, אני
מצידי לא אנשק אותה במחיצת צופים.
בקטע הפילוסופי של החיים אם אנסה לרדת עוד קצת לעומקם של
הדברים אני מגיע למסקנה שאהבה ושנאה חד הם, ישנם רגעים שאני
שונא אותה, רק אז אני רואה שזה בעוצמה כזאת חזקה כמו בהרגשה
ההפוכה של אוהב אותה, לא ברור לי למה הכול במערכת היחסים הזו
כל כך עמוק, רגשי, מוקצן? כן וכל זה מבלי שדיברתי על הקנאה,
בריא תגידו קנאה בין בני זוג לא לדבריה אם תראה אותי נוגע
במישהי היא "תסרס" אותי ואני מאמין לה! לא, לא במובן הפשטני של
המילה אלה במובן הממשי כלומר שתי הביצים שלי בצלחת.
בעבר בתחילת הכרותינו הצהרתי את ההצהרה הדבילית "זו תהיה
אישתי" היא היתה בשלהי נישואיה, אשת קרירה מוערכת ומחוזרת
שדחתה את כולם ודווקא אני מבין מאות או אלפי העובדים במקום
החלטתי, כן, אהבה במבט ראשון, זוכר ששאלתי את גדעון עוזרי, מי
זאת? נעניתי "חבל על הזמן איתה כולם מנסים והיא מנפנפת אותם",
אז יצאה כאמור ההכרזה. ושוב דבר לא מובן מה זה? מאין הביטחון?
ואיך זה קורה? אני אישית מאמין כי דברים אלה כתובים למעלה ויד
כל שהיא מכוונת ומנווטת אותנו מה ואיך לעשות זה לא גורל זה לא
מזל זה דברים שקורים עקב מעשינו אשר נעשים בהנחיית על.
זוכר את תקופת הכרותינו הראשונה תקופה בה עשינו כל מה שרק אפשר
כדי לראות ואו לשמוע אחד את השני, טלפונים, מכתבים, שירים,
שליחים, פגישות בשעות ובמקומות שמבט לאחור באופן רגוע מלמד על
טרוף אך מה לעשות כך נהגנו אז, מצינו כל שנייה כל רגע בחיים.
היינו עושים אהבה, נכנסים למיטה ויוצאים אחרי שבע, שמונה שעות,
שעות של אהבה טהורה של איחוד נשמות וגוף של שיאים ופסגות של
פחד אושר שמחה מצינו כל שניה ושניה.
שיא אהבתה בא לידי ביטוי דווקא ברגע הקשה ביותר בחיי, בכורי
שהוא איננו בנה לקה במחלת הוצ'קין (סוג של מחלת הסרטן) תמיכתה
הבלתי נלאית בי וצורת התיחסותה וטיפולה בו הוכיחו כי אנחנו
נשמה אחת עזרתה, הקשרים שהפעילה וצורת טיפולה בו היו בין
הדברים שעזרו לנו להתמודד ונקווה שגם לנצח את מחלתו.
האמת שאחרי כל התקופה הזו בו גובשה והתחזקה עוד יותר מערכת
הזוגיות שלנו, הבנתי כמה החיים מסובכים, הפנמתי שצריך לנצל
ולהנות מכל רגע אפשרי בחייך כי לא תדע מה צופן המחר, אני יכול
היום להגיד כבעל ניסיון שמי שלא ממצה את החיים עד סופם, כל רגע
שוגה ובגדול.

2/3/2006