חשבתי הרבה והגעתי לאותה מסקנה,
את רוצה אותי אבל לא בטוחה.
ואני נתתי לך את כל הזכויות,
כי מבחינתי אני תמיד הייתי שלך,
למרות שאת לא היית שלי אף פעם,
או לפחות ככה את אמרת.
אז אולי חייתי בסרט שנגמר טוב.
אולי חשבתי שבסוף תהיי שלי,
ותחליטי שאיתי הכי טוב.
עכשיו כבר לא בטוחה.
הראש מעורפל והחושים מתחדדים,
יודעת איפה הלב אבל הראש לא מסכים.
מין מלחמה מוזרה שכזאת ביני לבין עצמי,
אז לאן ממשיכים?
לא יכולה להגיד לך שאני הולכת,
לא יכולה להבטיח שככה יהיה לי טוב.
שום דבר כבר לא הגיוני,
שום מעגל לא נסגר,
הוא רק מסתובב ומסתובב,
ולא מגיע לשום מקום מוגדר.

כן, אני יודעת מה הגיוני,
וכן, אני יודעת מה אני צריכה לעשות,
אבל לא קל לי לקום וללכת,
ולדעת שמחר לא יהיה לי יותר טוב.
מצד שני, לא ממש טוב לי עכשיו.
מפחדת לקחת את הסיכון,
שאולי זה הסוף ומחר כבר לא נהיה.
אבל אם זה באמת נכון,
אז אולי זה מה שהיה צריך לקרות,
ואולי הגעתי למסקנות קצת מאוחר מדיי.
פעם אחת לא ביקשתי ממך לבחור,
ואולי זאת הטעות שלי.
כל הבלאגן כבר היה יכול להיות מאחורינו,
אבל איך יכולים לצפות ממני ככה סתם לוותר?
ככה סתם להגיד לך ביי ולא להתקשר יותר?
בחורה שהולכת עם הלב,
אף פעם לא הקשבתי לראש.
חיה בעולם של חלומות,
"יהיה בסדר", הם אומרים.
אבל איך יהיה בסדר אם הכל מתפרק לי בפנים?