ביומיים הראשונים הוא פשוט צרח עד שנרדם, ושוב קם, ושוב צרח
ושוב נרדם...
כמה סבל, כמה כאב.
אני מלטף את ראשו, והוא נרגע מעט, קודח, קצת הוזה, נושם
בכבדות, בהבעה מעורפלת.
אני אוסף מעצמי את כל האהבה, וכל הרוגע שאני מסוגל לרכז בכף
ידי,
ומדמיין את כל השקט והנועם האלה מתפשטים בתוך גופו הקטן,
מפיגים את כאבו ומרגיעים אותו.
עיניו נעוצות בתוך עיני, ונפתחות פתאום לקול צרחה צורמת, מביט
בי וצורח -
הכאב, בלתי נתפס, אוחז בנשמתו.
הוא בהתקף אימה, אני רק מלטף,
אני חסר אונים.
העוויתות פוסקות לרגע, אני מנגב את הזיעה מעל מצחו, משקה אותו
קצת מים בכוס מפלסטיק.
אמא שלו כבר לא מסוגלת להכיל יותר כאב...
אני מניח שתי ידיים, הן מכסות כמעט את כל פניו, אני נותן לו
חום, אני מכהה קצת את חושיו.
אני מספר לו סיפורים מצחיקים, ושואל אותו שאלות מטופשות.
הוא מדי פעם חוזר למציאות, עונה לי בחדות, אבל עיניו קצת
נודדות.
הוא גיבור והוא אמיץ, יותר ממני, הוא יודע שזה הסוף,
אנחנו בתוך בועה קטנה של אושר, אני מצייר פרה, הוא מתעקש על
קוף.
אני משחק איתו בפלסטלינה, אנחנו מכינים ציור לאמא,
הוא איש העכביש, וסופרמן, והקוסם הכי טוב בעולם,
הוא עושה לי קסם בקלפים, ואני עושה עצמי נדהם,
פיו נפער והוא צורח, מתוך כאב שלא נגמר, אחות רצה אל החדר עם
עוד מנה של סם,
אני מלטף ומדבר איתו, עד שהוא נרדם.
הוא מתעורר בלילה מסיוט, וגל של חום קודח, הוא שואל אם אני
פה,
אך אין תשובה, הוא לא שוכח, שהבטחתי שאבוא.
מרדים יוצא, רופא נכנס,
אחות רכה ומכאיבה, אחות קשוחה ועדינה,
מזרק קטן, מזרק גדול, ציור בגועש עם מכחול,
כף יד קטנה אוחזת אצבע, ונשימות כבדות,
אני עוזב לאט, לאט, בשקט, בראשי עוד מצליפות צרחות.
הוא פותח שוב עיניים, ושואל בלחישה,
אם אני כבר שם, אם הוא יכול לצאת מהמיטה.
אני סוף סוף מגיע, ויש שקט, יש שם רק מיטה ריקה,
ילדים שמחכים לי, וילדה אחת בוכה,
ושוב עולם כמנהגו נוהג,
גם פה במחלקה.