איך לומר, יש רגעים שהשתיקה כבר לא יפה להם.
כשאתה מבין שאם תשתוק עוד דקה, הקולות בפנים יצעקו כל כך חזק,
וכל כך יתישו אותך, שתאבד את זה לגמרי...
די.

הפיצוץ עבר, הסערה השאירה אותי עירום. תפרתי לי בגדים חדשים.
אני לא כל כך אוהב את הבגד החדש הזה. הוא לפעמים קצת צמוד,
לפעמים מחורר, לפעמים סתם מרגיש מיותר. אני לא זוכר איך
תופרים כדי לעשות לי אחד חדש.
אין לי כסף או זהב לקנות לי חדש.
אני לא מסוגל ללבוש בגדים של אחרים.

לילה אחד, היה כל כך חם ולח, וכנראה כל כך הזעתי, כי כשפקחתי
עיניים שמתי לב, שהבגדים שלי הותכו והתחברו עם המזרון. מאז לא
הצלחתי לצאת מהמיטה.
קיבלתי את הנכות הזאת שכפה עלי הבגד שלי. אחרי הכל הוא שלי.
אני תפרתי אותו.
אין שום בעיה, עברתי כבר דברים קשים בחיי, התגברתי עליהם
בעצמי, ולהתמודד עם בגד שמרתק אותך למיטה אין לי שום ספק
שאצליח!

ניסיתי לגזור אותו.
למה לא? - אני אתפשט שוב, ואמצא לי דרך להסתובב עירום, או
בבגד חדש.
נחתכתי שוב ושוב. הבגד הזה עקשן. הוא הותך גם לגוף שלי -
ניסיתי, אבל לשווא. לא יכולתי לחתוך בגד שהוא חלק ממני...

הראש התחיל לקדוח. זיכרונות, מחשבות, רעיונות, טענות... עד
שמשהו הפר את שלוות הריתוק הגופני שלי והפריחה המוחית.
ריח.
הבגד הזה עלי כבר זמן מה, ועברתי איתו כמה דברים לפני שהותכנו
יחד למיטה, הוא כבר די מסריח.
אני די מסריח.
גררתי את עצמי עם המיטה למכבסה, הוספתי קצת סבון, לא שכחתי
מרכך, וצללנו פנימה שנינו.

התעוררתי רטוב. קצת מרוט, אבל סך הכל נקי. הבגד העקשן צמוד
אלי, ואני למיטה.
שני חבר'ה ניערו אותי ומלמלו משהו ברוסית. הם נראו קצת
מבוהלים.
אה כן, נראה שאיבדתי את ההכרה, מחוסר חמצן ובלעתי קצת מים.
תכננו בשבילי משהו אחר שם למעלה, אז לא נתנו ללכת ככה בתוך
מכונת כביסה, ולהגיע לעולם הבא עם מיטה מחוברת לגוף!
צריך להיפטר מהבגד הזה איכשהו...

החבר'ה גררו אותי עם המיטה אלי הביתה, שסה"כ היה מעבר לכביש,
נראה שהיה להם כבד.
הם שאלו אם אני אהיה בסדר, ואם אני צריך משהו, לא חיכו ממש
לתשובה ומיד הסתלקו.
גררתי את עצמי לחדר, מיקמתי אותנו מול המאוורר, ועצמתי
עיניים.

הקולות בראש התחילו להציק לי, מלא דיבורים, כולם בקול שלי,
אבל אני לא באמת שומע אותו.
אולי זה הבגד מדבר אלי? אני סתם משתגע.
"מה? אתה רוצה להוריד אותי?! חוצפן, שישתוק. כן אמרתי לך
לשתוק! אל תתן לי את הטון הזה גבר, אני לובש אותך פה לא אתה
אותי"
"שקט כבר!"

שקט.

אולי באמת הוא השתלט עלי?
אולי הבגד הזה שולט בי יותר ממה שאני בו? - עובדה שהוא ריתק
אותי למיטה.
אני רק אישן קצת, ומחר על הבוקר אני גוזר אותו מהחיים שלי.

בוקר, אני מתכנת את המכשיר הארור לנודניק.
בכלל כבר לא   בוקר, כנראה כיביתי את הנודניק ואני לא זוכר,
שוב לילה - נראה לי, אני לא באמת יודע מתי אני נמצא עכשיו, אם
ישנתי שעה או שבוע.

מה שבטוח זה שהמיטה השוררת משתפת פעולה... אני משותק לרצפה.
אני חולם על בגדים שהיו לי, על פנים שלבשתי, על חיים שביקרתי.
הבגד הזה הוא משהו אחר, מרגיש כמו אחרון.
מהבגד הזה אני כבר לא אצא.
דפיקה בדלת, אני לא יכול לפתוח, אני שומע בכי, עוד דפיקה,
שילכו כבר...

שקט.

אני קם אחוז טירוף, והקולות בראשי מתפוצצים. עוקר את עצמי
מהרצפה, תולש את עורי מהמיטה, ועם הבגד המדמם שלי יוצא לים.
הגלים גבוהים, והמלח שורף את בגדי החשוף.
התמונות של חיי חולפות בראשי, כשהמים שוטפים את חושיי,
אני סופסוף מרגיש חי!
הבגדים של מותי רטובים ספוגים בדם ומים,
עכשיו כשנגמר לי החמצן, אני מרגיש שוב חי. אני מרגיש.
אני רואה את עצמי צולל למצולות, את חבריי הדגים, את הגלים
הקוצפים מלמטה, ואת קרני השמש האחרונות שחודרות את הים,
שמלטפות את לחיי.
ורגע שכבר נגמר בי האוויר, הנשמה שלי פורחת, ורואה את גופי
מוטל דומם בקרקעית,
וגם בגד ספוג מים ודם,
שצף על המים מעל,
שנטש אותי על ערש דווי,
שסופסוף נכנע לי,
שהבין שדי.
אני לבד, אני שלי, אני אני,
ואף פעם לא אוכל לחזור.

שקט.