(29/12/2005)
ברגע כזה, של בלבול חושים, אני מבקש להפסיק את הכאב.
לגעת בקצה טיפת הדם,
לדגדג ניחוח של חיוך,
לנשוך שפתיים.
אני רוצה שהלב יגביר פעימת מיתריו העבים, הדקיקים, העדינים,
לרקוד לצליליו שיכור...
אני רוצה להרגיש את ליטוף רוחה של מגעך,
לתת לה לנשוף צמרמורות על צווארי.
להרגיש  כ ל - כ ך  חזק עד שהכאב יחלוף.
להצמיח גבעולי תחייה בשדות נשמתי ששרפת בי כליל,
לא לפחד יותר מהמים.
לרוץ אחר שקיעות נעלמות, לראות בם את פנייך,
לראות אותי משתקף ממבטך, בדמיונך,
מבעד חלון של הקומה האינסופית,
אשר הולכת, מתרחקת וגבוהה, ונעלמת ממני...
עוד אני עולה,
מיד נופל, ומתפלל שדי.

עיוור מן הרסיסים של זיכרוני,
אני אבוד, ואת הנצח,
ביום מן הימים - אולי -
אגיע אל ליבי, ואז גם
אל ליבך.

(29/4/2006)
הפזמון חוזר, ועוד גל נשבר, עוד פצצה אחת שמתקתקת בחוף מבטחי.
הנהר עומד לשרוף הסכר ברעש הגדול, לפתוח את ליבי.
צלילי נפשי המתעוררת יבכו ברוח, רועדים, מאושרים, מרוחקים,
מפוחדים, מנותקים, חורטים בה צלקות,
ויישמעו למרחוק, גם עד אלייך, עד שיתרסקו על כל זוג אוזניים
ערלות...
ידיים רועדות, שלי, ילטפו שוב את פנייך,
עיניים מוארות, שלך, יביטו בי שותקות,
יזילו עוד דמעה אחת אחרונה של קיום
כמו שנהגנו לכנות...

בין שברים שלי, שלך, שלנו,
רסיסים של העולם,
נרקוד מחול נוסף של תום, ריקוד אחד של חום.
וביום מן הימים - אולי -
תהיי שוב נצח,
ואני לכוד...

את שוב בוכה,
אני שוב אבוד.