ואת נעמדת בחלון ראווה, עם תג ומחיר,
ואני משתוקק לקנות אותך כבר.
הימים עוברים ואת עדיין שם, יפה כמו תמיד.
ואני פותח את הארנק ורואה שם רק כמה שקלים.
וכל בן אדם שנכנס לחנות, אני מתפלל שלא יקח אותך,
את האהבה האפלטונית שלי.

כבר כמה חודשים והאבק אפילו לא עליך,
והמוכר הוריד את המחיר שלך, יש לי תקווה בלב.
מצאתי עבודה ועבדתי לילות כימים, לא ראיתי את ההורים,
וגם לא את הילדים, אני רואה רק זרים, אנשים שאני לא מכיר.
ומולי עומדת יד ואני בוכה עם כל הסובבים אותי, הנחתי אבן.
שלום לך אהובה.

והנעליים עולות על טין מוצק, ואין איפה לנקות, אפשר על טורבן,
ואני רואה אותך עוד תקועה בחלון ראווה, והמוכר קורא ספר.
ואני נזכר בקבר, זה עשה לי איזה שבר, אולי בלב אולי בעצם.
ועברו כמה ימים וקניתי אותך, בתוך תיק שחור עם רצועה וחוטים,
לא ראי זה כראי זה.