זה היה אותו היום בו אבא העיר אותי בבוקר ונתן לי מתנה. אמא
באה ופתחתי אותה. זו היתה בובה. לא סתם בובה - בובת ארנבת.

הבובה לבשה שמלה אדומה עם פרחים לבנים קטנים, והיה לה פפיון
תואם לשמלה בצד שמאל של הראש. הפפיון היה עקום, אבל הוא תמיד
היה עקום, אז זה לא הפריע לי. היו לה אוזניים ארוכות, אף וורוד
ועיניים אדומות. תמיד תהיתי למה הן אדומות? ואיך היא רואה
דרכן?

"למה קנית אותה? הרי יש לה כבר מלא בובות, שגם ככה היא לא
משחקת בהן", אמא לחשה לאבא.

אבל ברגע שראיתי אותה בפעם הראשונה ידעתי שאני אוהב אותה
ונסתדר טוב ביחד. היה לה פרצוף כזה, ופשוט ידעתי את זה. אבל גם
היא ידעה את זה. שתינו ידענו את זה, וידענו את זה טוב. ידענו
שהפעם זה לא יהיה כמו כל הבובות שיושבות על כוננית המשחקים יום
אחר יום. ידענו שהפעם יקרה איתה משהו שלא קרה עוד עם אף בובה.

"וואו, איזו נובית חמודה!" אמרתי, וישר חיבקתי אותה ואת אבא.

ככה עבר יום ועוד יום, וישנתי איתה כל לילה. ועוד יום, ועוד
יום... וזה כבר הפך להיות תלות שכזאת שלא הצלחתי להרדם בלעדיה.
אפילו לא ניסו לגמול אותי ממנה, כי ידעו שאני לא אוהב את
הרעיון. זה פשוט היה נובית ואני - אני ונובית.

היא היתה מונחת לי על המיטה, ליד הכרית, צמוד לקיר. לא יכולתי
לחזור מהגן או מבית הספר בלי לראות אותה, לנשק לה ולישון
איתה.

יום בהיר אחד אמא ואבא החליטו שהם רוצים לשפץ את הבית. אחרי
שבע שנים שאני ונובית היינו ביחד, היינו חייבות להיפרד - נובית
נכנסה לקרטון גדול, מלא בבובות, נסגרה בתוכו עם דבק, והובלה
לבית ששכרנו עד לסוף השיפוצים.

אלו היו ארבעת החודשים הכי קשים בחיי. חשבתי שאני אף פעם לא
אוכל לישון יותר. שאני לא ארדם יותר בחיים שלי. הרגשתי כאילו
אני הולכת להתמוטט ולא לצאת מזה אף פעם. אבל זה עבר, החודשים
עברו מהר מכפי שציפיתי וחזרנו הביתה. אבל זה כבר לא היה אותו
בית. זה היה בית אחר, גדול יותר.

מאז כבר התרגלתי לישון בלי נובית. אחרי כל כך הרבה זמן שלא
ראיתי אותה, הוצאתי אותה מהקרטון הגדול ושמתי אותה בארגז מצעים
מתחת למיטה.

זה היה לפני חמש וחצי שנים. מאז לא ראיתי אותה יותר. הבובה שלא
יכולתי לישון בלעדיה במשך שבע שנים - יצאה מחיי.

אבל אתמול קרה משהו שלא ציפיתי לו. זה היה נראה כמו סתם עוד
יום תמים אחד, עד שגיליתי שלא... זה היה יום סיוטי! יום קשה.
נפגעתי בו מהרבה אנשים, וכל הזמן היה רעש ולחץ. הרגשתי שאני
הולכת להתפוצץ!

כשחזרתי הביתה ונשכבתי בערב במיטה, כל כך רציתי לחזור להיות
קטנה, בלי כל הלחץ והרעש שמצפצף באוזניים. אז קמתי בשקט
מהמיטה, הרמתי את המזרן, ומשכתי מבין פסי העץ של ארגז המצעים
את נובית - הבובה.