כל אחד פרש כנפיים וטס
למקומות רחוקים, מצוייד בחלומות אחרים
ואני עדיין נותרתי פה, לבדי
אחרי הכל, זאת שוב, רק אני
זאת שתמיד הייתה
זאת שתישאר
זאת שכאבה
ואמרה 'עם הזמן זה עובר'
בלעה את הכאב שמפלח
והחזיקה בשקט את הלב הצורח
סחבה בתוכה כאבם של אחרים
מנעה מהם להישבר לרסיסים
נגבה דמעותיהם
והקשיבה לסכינים החודרים
אל תוך ליבה
שוברים את נשמתה
מפוררים את קיומה
אז עכשיו אני מבקשת סליחה
אולי אני אנוכית, אולי רעה
אבל עכשיו אני זקוקה לעזרה
לחיבוק החם, ליד שמחזיקה
כי אני נופלת אחורה
מאבדת את עצמי
ואין, לא נותר אפילו איש מסביבי...
ואמנם זה קשה לי להודות
כי אני רגילה ליהיות בעלת הכוחות
תמיד הסתדרתי לבד
גם כשהלב נאבד
תמיד נפלתי וקמתי בזכות עצמי
ועכשיו אני צריכה מישהו לצידי
וקשה לי להודות
כי יש המון בעיות
ויש המון סודות, בכי ודמעות
ומפחיד פתאום לדבר, לשחרר
את מה שהיה שם, נשמר, נקבר
כי זו החובה לוותר
על זכות השתיקה
שכאבה אף יותר
ועכשיו מעיקה
כן, קשה לי להודות
כי מולכם מהלך מטען רגשות
ואולי לא נעים לי להפיל את הצרות
לגרום למישהו גם לבכות
להיות שקופה
בלי אותה החומה, ששמרה עלי
ואולי לעיתים יותר מידי... |