לכל אחד מאיתנו יש את החבר הטוב הראשון שלו, זה שבפעם הראשונה
אמא שלך התקשרה לאמא שלו ושאלה אותה אם אתה יכול לבוא אליו ב-4
אחר הצהרים. לחבר הטוב הראשון שלי קראו שלומי, זה היה כשהיינו
בגן. שלומי ואני גרנו בניין מול בניין ורוב הזמן היינו ביחד.
הדבר שהעסיק אותנו באותה תקופה היתה הטיסה שלנו לכוכב הסרטים
המצוירים. כוכב הסרטים המצוירים היה מן כוכב לכת שמסביבו יש
חישוק ועל החישוק הזה נמצאת דלת שמובילה אל תוך הכוכב ששם
נמצאים כל גיבורי הסרטים המצוירים: באגס באני, הדרדסים, צבי
הנינג'ה ועוד הרבה סלברטיז כגון אלה. המיטה שלי שימשה כחללית
שלנו, אני הייתי הטייס והוא היה הנווט. ת'אמת שהייתי חרא של
טייס אבל שלומי אמר שהוא יודע את הדרך לשם אז מן הראוי שהוא
ינווט. ובכן, החללית היתה, אנשי צוות אויר היו וכל מה שנשאר
היה לחכות לשעת לילה מאוחרת כי רק אז כוכב הסרטים המצוירים
נמצא בשמיים. מכיוון שלי ולשלומי היו הורים דאגנים ונודניקים,
ידענו כי סתם ככה לטוס לכוכב הסרטים המצוירים לנגד עינהם לא בא
בחשבון ובטוח שהם ינסו לשבש משהו בתכנית. לכן עשינו הסכם: מי
שסתם ככה מתעורר פתאום באמצע הלילה כדי להשתין או כדי לשתות
מים, יתגנב לבית של השני, יעיר אותו ואז תבוצע הטיסה. וככה
הזכרנו את זה אחד לשני כל יום אבל אף אחד מאיתנו לא התעורר
ואחרי מספר חודשים שלומי עבר דירה לעיר אחרת. וככה אני נשארתי
לי מבואס מזה ששלומי החבר הטוב הראשון שלי נטש אותי, אמא שלי
מספרת שבכיתי שבוע שלם, ומה שעוד עצוב זה שהדבר היחיד שאני
זוכר ממנו זה שלאמא שלו קראו מזל ושאחותו אף פעם לא הורידה את
המים אחרי שהיא היתה בשירותים. את תווי הפנים שלו אני זוכר
במטושטש ות'אמת שמדי פעם שאני רואה בנאדם שקצת דומה לו אז אני
שואל אותו אם קוראים לו במקרה שלומי, אך אני תמיד מתאכזב מחדש.
למשל לפני שלושה חודשים, ברכבת בדרך חזרה הביתה מהצבא ראיתי
איזה תותחן אחד יושב, הייתי בטוח שזה הוא, אז באתי ושאלתי אותו
אם קוראים לו שלומי, והוא ענה לי שכן, אמנם אחרי דישדוש קצר
בהיסטוריה שלו הסתבר שזה לא הוא ושהוא בכלל אף פעם לא גר
ברעננה.
ת'אמת ששיגעון החיפוש אחרי שלומי כמעט הגיע לסיומו ובאמת אמרתי
לעצמי שאין מצב שאני אמצא אותו וגם אם כן אז זה כבר לא יתן לי
כלום וזה יהיה סתם מוזר, גם יכול להיות שאני אתבאס לראות אותו,
מי אמר שהוא לא גדל להיות איזה ערס?
אבל כל החששות האלה נמוגו בלילה אחד - הלילה שבו פגשתי את
שלומי.
הגדוד היה בדיוק בהפוגה ואני יצאתי לרגילה ביום רביעי כאשר לא
היה אף חבר בבית, והלכתי לישון מוקדם. פתאום באמצע הלילה
מעירים אותי, הייתי בטוח שזו אמא שלי ואמרתי מתוך שינה: "די
אמא אני רוצה לישון" - "זה לא אמא" פתאום ענה קול נמוך, אני
נבהל והלב שלי מתחיל לדפוק בחוזקה, אני שם את השמיכה על הראש
מרוב פחד ושואל מי זה. "זה שלומי" - "איזה שלומי?" - "שלומי
חבר שלך מהגן נו אתה לא זוכר?". אני מוריד את השמיכה מהראש,
עובר למצב ישיבה ומסתכל עליו, הוא עמד מולי, זיהיתי אותו מייד,
שיער שחור מתולתל עור בהיר ולחיים שמנמנות. אותו שלומי רק גדול
ב-16 שנה ובעל זקן. "מזהה?" הוא שאל אותי, "בטח אחי!" עניתי
לו, "איך הצלחת להיכנס?" - "הדלת לא היתה נעולה" - "ואיך ידעת
את הדרך לפה?" - "שכחת עם מי יש לך עסק תגיד?". קמתי מהמיטה
וחיבקתי אותו. "איך מצאת אותי?" שאלתי אותו בזמן שאני מתלבש,
"ת'אמת שאני חיפשתי אותך כל הזמן, ורק לפני מספר ימים פגשתי
בתחנה המרכזית בתל- אביב איזה שריונר שחשבתי שהוא דומה לך
ושאלתי אם קוראים לו אורן, הוא אמר לי שלא אבל הסתבר שגם הוא
גר ברעננה וככה השיחה התגלגלה והוא אמר לי איך להגיע אליך".
באותו רגע הייתי בהלם נוכח העובדה ששלומי חיפש אותי בדיוק כמו
שאני אותו וכל כך שמחתי על זה שהוא גם נראה טיפוס קיבוצניק
אחלה כזה. "אז איפה אתה משרת?" שאלתי אותו, "הייתי בקורס טייס
אבל שמו אותי במגמת נווטים אז חתמתי ויתור" - "אבל אני זוכר
שאהבת לנווט" - "רק לכוכב הסרטים המצוירים..." הוא אמר, חייך
ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: "אפשר להגיע לשם ברגל אחי. זה רחוק
אבל לא נראה לי שתהיה לך בעיה ללכת קצת, אתה בא?" - "בטח"
עניתי מבלי לחשוב פעמיים.
התחלנו ללכת - יצאנו מהעיר וצעדנו בשדות הפתוחים כאשר שלומי
מוביל ואני מאחוריו. זה היה חורף והחל לרדת גשם, הלכנו לכיוון
מזרח כמה שעות עד ששמענו יריות והבנו שהגענו לשכם. "מה נעשה?"
שאלתי אותו, "שמע אין ברירה כדי להגיע לכוכב הסרטים המצוירים
צריך לעבור ליד שכם"-  "אתה בטוח?"- "כן הגישה לכוכב הסרטים
המצוירים נמצאת דרום מזרחית לבלטה, לך שפוף ותהיה מאוד בשקט".
וככה אני ושלומי הולכים שפוף כמה מטרים מבלטה, מדי פעם שומעים
יריות, לפעמים נדמה כי הכדורים שורקים לנו ממש מעל הראש, לא
היה נראה ששלומי פחד אבל אני כמעט השתנתי במכנסים. לפתע שלומי
מסתובב אליי וצועק לי: "הגענו!". לא ראיתי כלום, לא כוכב, לא
סרטים מצוירים ולא מדרגות. "תהיה סבלני" הוא אמר. ואכן, לא
עברו חמש שניות ומשום מקום נחתה מעלית זכוכית כמה מטרים
מאיתנו. "קדימה אחרי!" הוא צעק ורצנו יחד למעלית, נכנסנו אליה
ושלומי לחץ על כפתור בודד שהיה בפתח. תוך שניה המעלית השתגרה
במהירות עצומה למעלה. הכוח ג'י היה כל כך גבוהה עד שאני ושלומי
נפלנו על רצפת המעלית והתחלנו לראות שחור בגלל שהדם לא הגיע
לנו לעיניים, ואם הוא לא הגיע לעיניים בטח שגם למוח הוא לא
הגיע והתחלנו לצעוק "אעעעע" כמו שני מפגרים.
אז המעלית האיצה במשך מספר דקות ואז בבת אחת נעצרה ואני ושלומי
עפנו לתקרה. ראייתנו חזרה אלינו והנה זה היה ניצב מולנו, הכוכב
המיוחל, כוכב הסרטים המצוירים. זה היה בדיוק כמו שחשבנו, זה
היה מן עיגול ענק שמסביבו יש חישוק גדול שהוא בעצם גם שביל
שאפשר ללכת עליו, וממש שני מטר מאיתנו ניצבה דלת הכניסה לכוכב.
אני הייתי עדיין בשוק, הסתכלתי מסביב ולא עיכלתי שאני בחלל
החיצון. "יאללה בוא כבר!" קטע הקול של שלומי את ההתענגות שלי
על מראה החלל.
שלומי צלצל באינטרקום וקול לא מוכר שאל מי זה, "שלומי ואורן"
ענה שלומי, צפצוף נשמע והדלת נפתחה.
השמיים היו צבועים בתכלת, אבל לא סתם תכלת, אלא מן תכלת של
"יהיה טוב" שכזה, וכך גם הדשא, הכל היה כל כך "עולם מושלם", זה
היה פשוט יפה, גל של אופטימיות ואושר הציף אותי. לפתע ניגש
אלינו ספלינטר מצבי הנינג'ה. "מה המצב ספילנטר?!" שאלתי אותו
בהתלהבות. "בסדר מי אתם?" - "אנחנו אורן ושלומי מישראל" - "אה
הבנתי, אז אתם בטח רוצים לפגוש את כל החבר'ה" - "כן! בטח!" ענה
לו שלומי בהתלהבות, "בואו אחרי" אמר ספלינטר והתחיל ללכת. "אתם
בצבא עכשיו?" הוא שאל תוך כדי הליכה, "כן" ענינו לו ביחד.
"איפה אתם משרתים?" - "אורן בצנחנים ואני נפלתי מטייס ועכשיו
אני בקורס פקחי טיסה" אמר שלומי, "אה שמעתי על הבא"ח החדש הזה
של צנחנים" אמר ספלינטר "אתם מפונקים החיילים של היום תאמינו
לי... אני בתקופה שלי בקושי אוהלים היה לנו".
כמובן שהיה מתבקש לשאול את ספלינטר איפה הוא שירת אבל מסתבר
שזו היתה טעות - הוא התחיל לחפור לנו שעה על איך שבימיו כ"אמתו
יושי" הוא שירת בהגנה ואז יחד עם מישאל שחם הוא הקים את חטיבת
גולני. הוא גם התבכיין על זה שפעם לא היו חוקי מטכ"ל ולא היה
שעות שינה מטכליות ולא לכולם היה רדיו ושאנשים רק היו יכולים
לחלום על טלויזיה צבעונית. הוא גם התחיל לספר לנו איפה כל אחד
מצבי הנינג'ה שירת: רפאל היה בצנחנים, דונטלו היה בגבעתי,
לאונרדו היה בתותחנים ומיכאלנג'לו היה בפיקוד העורף.
לבסוף אחרי הליכה ארוכה והרבה חפירות של ספלינטר הגענו למועדון
שכזה, נכנסנו לבפנים וכל המי ומי היו שם: סופרמן, בטמן, באגס
באני, ספיידרמן, האלמר פאד, אנימניאקס ועוד רבים וטובים.
התיישבנו שלושתנו בשולחן עגול ומיד סופרמן התישב לידנו,
ספלינטר הכיר בינינו וסופרמן לחץ לי את היד חזק מאוד, "מה
קרה?! לא אכלת ארוחת בוקר?! תלחץ!" הוא צעק לי בזמן שהוא עוד
שניה שובר לי את היד, אחרי דקה הוא עזב לי את היד ועבר ללחוץ
את היד לשלומי, "מה זה!? גבינה צהובה!?" הוא צעק לשלומי ואחרי
מספר שניות גם אותו הוא עזב. לאחר ששלומי ואני התאוששנו מלחיצת
היד, סופרמן שאל אותנו מאיפה אנחנו ואמרנו לו שמישראל, וכמו
ספלינטר גם הוא מיד לקח את השיחה לכיוון של צבא ושאל אותנו
איפה אנחנו משרתים. ששלומי סיפר שהוא נפל מטייס, סופרמן שאל
אותו באיזה קורס הוא היה. "151" ענה לו שלומי, "אה איזה קטע
אני הייתי בקורס 121 וגם הודחתי" - "על מה?" שאל אותו שלומי
וסופרמן השיב לו שעל רמת טיסה. פתאום באגס באני התישב לידנו
ושאל על מה מדברים, אמרתי לו שעל צבא, "אחחח תקופת הצבא" הוא
אמר ונאנח. וכך בזמן שסופרמן ושלומי המשיכו לדבר על ענייני
טייס, אני ובאגס באני פתחנו שיחה משלנו, הוא סיפר לי שהוא היה
מדריך חובשים בבה"ד 10 ושגם יצא לו לטפל בכל מיני פצועים כשהוא
היה מסופח לתאג"ד של חרוב לתקופה מסויימת. דיברנו גם קצת על
בנות. "שמע אחי אין פה יותר מדי כוסיות" הוא אמר לי ביאוש "וגם
אם פה ושם יש איזו מישהי חמודה כמו אפריל אוניל או היפה מהיפה
והחיה אז חבר'ה כמו סופרמן ובטמן לוקחים אותן והשאר נשארים עם
יד ימין". די ריחמתי על באגס באני באותו הרגע והצעתי לו שיבוא
לרעננה ואני אכיר לו כמה ידידות שלי אך הוא סירב בנימוס כי ידע
שיכולים לפטר אותו בגלל זה. בכלל מכל החבר'ה שהיו שם באגס באני
היה הכי סבבה, הוא גם הזכיר לי את עצמי קצת, בעיקר בטעם
במוסיקה, הוא גם שומע כוורת, רוקפור, אריק איינשטיין ועוד כל
מיני דברים שאני אוהב. ללא כל קשר הוא גם היה הכי פחות
מיליטנט.
"הגיע הזמן ללכת" אמר שלומי באסרטיביות והסביר לי שהוא צריך
לקום מוקדם מחר, ועל אף שמאוד נהנתי גם לי כבר היה מתאים לחזור
לישון במיטה. באגס באני התלווה אלינו למעלית והבטחתי לו שפעם
הבאה שאני בא אז אני אביא איתי איזה מישהי להכיר לו, כששאלתי
אותו אם יש לו דרישות מסוימות הוא אמר לי "שתהיה כוסית ונותנת"
ושנינו צחקנו, "ובכל זאת?" שאלתי - "שתהיה עמוקה" הוא אמר לי,
"אין בעיה, נמצא משהו".
ירדנו במעלית אני, שלומי, באגס באני וספלינטר שהחליט גם הוא
להתלוות אלינו. למרות שלא היינו שבוזים מהצבא ספלינטר היה חייב
להגיד דברי חכמה: "אל תשכחו ידידיי, הצבא זה רק שלוש שנים וזה
עובר צ'יק צ'ק, אל תהיו שבוזים". רק לשמוע את זה השביז אותנו,
ולסיפורים שלו על הטיול שהוא עשה למזרח כבר בכלל לא הקשבנו,
פתאום באגס באני אמר לספלינטר "סתום ת'פה כבר יא חפרן!" ואכן
ספלינטר הוריד את הראש ושתק, לי ולשלומי היה קצת לא נעים אבל
באגס באני טפח לספלינטר על השחם וזה קצת הוריד את המבוכה.
הגענו חזרה למקום הזה ליד בלטה ויצאנו מהמעלית, באגס באני
וספלינטר אמרו שכדאי שהם יתלוו אלינו עד למחסום חוורה כדי
לוודא שהגענו בשלום. וכך הלכנו שפופים אני ספלינטר, שלומי
ובאגס באני מספר מטרים דרומית לבלטה ושוב פעם כדורים שרקו לנו
מעל הראש. שלומי היה אדיש, ספלינטר קילל בקול רם, באגס באני
היה בשוק ואני עוד שניה השתנתי במכנסים. ואז קרה הנורא מכל,
דווקא לשלומי שהיה הכי שאנן פגע כדור בראש והוא נפל על הרצפה.
"ספלינטר תביא עזרה!" צעק באגס באני ומיד נשכב ליד שלומי וחבש
לו את הראש עם תחבושת אישית שהיתה לו בכיס. אחרי מספר שניות
ספלינטר חזר בריצה ולחש לבאגס באני משהו באוזן, באגס באני
הסתכל עליי ואמר: "תקשיב אחי, יש מסוק שבדרך לפה, הוא יקח את
שלומי לבית חולים, אותנו אסור שיראו ואנחנו חייבים לחזור
עכשיו, היה נעים להכיר אותך, ואל תשכח לסדר לי מישהי!" ובתום
הדברים הללו ספלינטר ובאגס באני נכנסו מיד למעלית, ותוך שניה
המעלית השתגרה במהירות עצומה לשמיים.
שכבתי שם בשטח ליד שלומי, ולא הייתי בטוח אם אני לבד או ששלומי
עדיין חי, אבל מה שבטוח שבכיתי, בכיתי כמו שלא בכיתי מימי הגן.
הכדורים שרקו לי מעל הראש ולי כבר לא היה אכפת, בכיתי ובכיתי
עד ששמעתי רעש של מסוק מתקרב, הרעש הלך והתגבר עד שיכולתי
לראות את המסוק מגיח אליי מכיוון דרום מערב, נעמדתי ונופפתי לו
עם הידיים אבל מיד נשכבתי בחזרה כי הקליעים כבר שרקו לי ליד
האוזן. המסוק נחת ויצאו צוות של כמה חבר'ה ולקחו את שלומי מבלי
להגיד מילה. תוך שניות ספורות המסוק המריא ואני נשארתי לבד
בשטח, בהלם טוטאלי, מפוחד, עייף ורעב. התחלתי ללכת שפוף עד
שהגעתי למחסום חוורה ותפסתי משם טרמפים עד הבית. הגעתי הביתה,
התקלחתי והלכתי לישון כאשר זה כבר היה כמעט שש בבוקר.
הדבר היחיד שהזכירו בתקשורת לגבי שלומי זה ש"חייל נהרג בשכם",
לא ידעתי איפה הלוויה או השבעה אז פשוט המשכתי את חיי כרגיל
מבלי שסיפרתי לאף אחד על הטיול הקטן שאני ושלומי עשינו לכוכב
הסרטים המצוירים, עוד יחשבו שאני חי בסרט. אני חושב שגם די
השלמתי עם המוות של שלומי, אבל בכל זאת, עדיין אם אני נתקל
בטעות במישהו לבנבן עם לחיים שמנמנות שנראה לי קצת מוכר, אני
ניגש אליו ליתר ביטחון ושואל אותו אם קוראים לו במקרה שלומי.