איבדתי את האני האמיתית.
כבר זמן רב, אני לא יודעת כמה בדיוק, אני מרגישה כל כך רחוקה
מלהיות "אני".
ואני לא אוהבת את האני החדשה שלי, היא קצת משונה, קצת פחדנית,
קצת משתכנעת מהר מידי, למרות שהיא אומרת לא.
האני המקורית שלי הייתה טובה יותר, הייתם צריכים להכיר את האחת
ההיא...
היא הייתה מאושרת, אבל היא הייתה בוכה.
היו לה רגשות אמיתיים.
היא היתה שמחה בחלקה, עכשיו אני רק רוצה יותר.
היא הייתה מרשה לעצמה להרגיש, ולהראות איך היא מרגישה.
אבל הם הרסו את האני האמיתי שלי, כבר מזמן- אני לא זוכרת בדיוק
מתי. זה היה תהליך הרס איטי מאוד, בהתחלה הם סחטו ממני את
הרגשות, ואז את האמת העצמית שלי, ואת הרצונות להצליח ולהתקדם,
ואת האמונה בעצמי, ואת התקוות, ואת היכולת לאהוב...
ואני יודעת שהם יכולים הרבה יותר, אני מכירה אותם טוב יותר ממה
שהם חושבים.
הם כבר בשלבי תיכנון מתקדמים של הצעד הבא- לקחת ממני את כל הדם
שזורם לי בעורקים, את הריאות המזוהמות שלי, את הדופק...
כל טיפת חיים שעוד נשארה בי.

אבל לא משנה מה הם עוד יקחו ממני- זה לעולם לא ישתווה למה שכבר
איבדתי- את עצמי
אין לכם מה לתכנן עוד, כבר זמן רב אני מתה.