היא תמיד הרגישה קשר חזק לים. כשהיא הייתה ילדה קטנה משפחתה
גרה בתל-אביב, בדירה שמשקיפה על הים. היא הייתה רובצת שעות על
גבי שעות על החוף, והייתה ממשיכה לשהות במים עד שאמא שלה הייתה
נוזפת בה שתזהר לא להצטנן. לא משנה מה הייתה העונה, או אם היה
קר מידי לשחות, היא תמיד הייתה הולכת לשם. זה היה המקדש הפרטי
שלה, המקום המיוחד ההוא שבו יכלה להיות עם עצמה.

ואז ההורים שלה העמיקו את הקשר שלהם עם הדת והחליטו לגור
בירושלים. המעבר היה כרוך בפרידה מחברים, מבית הספר, מהמקומות
המוכרים, אך יותר מכל מהים. היא חשה כיסופים אדירים לנחשולים
שמעיפים אחורה, לחול שבורח מבין האצבעות, לתחושת הקלילות
והריחוף העדין. היא הבריזה לא פעם מבית הספר ונסעה לתל-אביב
כדי לשהות על החוף, אך החופים של היום כבר לא מה שהיו פעם - עם
בקבוקים מנופצים, תחתונים משומשים וערסים שמטנפים את האזור ואת
איכות הסביבה.

אז היא החליטה במקום להעמיק את הקשר שלה לסמל של הים הרחב,
לדיירים הקבועים שלו - הדגים. היא תמיד הרגישה כמו דג בעצמה,
כאילו שהסביבה הטבעית שלה היא הים, ושהיא לא יכולה לשרוד מחוץ
למים. היא הצטרפה לנבחרת השחייה וגידלה דגים באקווריום, למרות
שידעה שזאת לא הסביבה הטבעית שלהם. היא חייתה בשבי והם היו שם
ביחד איתה, כך שלפחות הייתה לה חברה.

הם לא דיברו הרבה, במיוחד לא איתה. כל אחד פשוט שחה לו בשלווה
בשטח הפרטי שלו עד שמת, ואז הוא התהפך וצף הפוך. היא אף פעם לא
הבינה למה הם התהפכו כשהם מתו, ולא צנחו לקרקעית או צפו עם הגב
למעלה, כמו בני האדם. אולי הם עשו את זה בכוונה כדי להיות
שונים מהאנשים שמחקים אותם במים וגוזלים מהם את העולם האמיתי
שלהם. ככה לפחות היא ראתה את זה.

היא לא הסכימה לאכול דגים. היא לא הבינה איך אמא שלה, שגידלה
דגים כל החיים שלה, יכלה להכניס לפיה את אחד מחבריהם. ומבחינתה
האישית זה היה סוג של קניבליזם, ולכן היא סירבה בכל תוקף לאכול
את אחיה בעלי הזימים. המשפחה שלה לא הבינה אותה, וחשבה שהיא
סתם מתמרדת כיאה לגילה, אבל ככלל הם עזבו אותה לנפשה ולא
הפריעו לה יותר מדיי.

יום שישי אחד אמא שלה הכינה סעודת שישי מפוארת עם אורחים רבים.
היא התבקשה לעזור בהכנות, שטפה את הרצפה ועזרה גם בבישולים.
כאשר אמא שלה ביקשה עזרה בבישול דג הסול, היא מתחה קו אדום
ואמרה בשום פנים ואופן. אמא שלה התרגזה, צעקה עליה שאין לה זמן
לשטויות האלה וששבת תיכף תיכנס. היא ענתה לה שמצידה ששבת
תיכנס, העיקר שהדג המסכן הזה לא יתבשל. אמא שלה התווכחה ואמרה,
מה זה משנה, הרי הוא ממילא כבר מת. בשלב הזה היא ברחה לחדר שלה
וטרקה את הדלת בעצבים.

בסעודת שישי הן לא החליפו ביניהן מילה. האווירה בשולחן הייתה
מתוחה ואף אחד לא הסכים לשבור את עול השתיקה ראשון. אמא שלה
הגישה בשקט את האוכל ונתנה לה את המנה הצמחונית הקבועה שלה.
היא הודתה לה במלמול לא ברור ואכלה בלי הרבה תיאבון. היא
הרגישה שהאוכל מוזר, כאילו שמשהו שונה ולא בסדר, אך לא ידעה מה
זה היה בדיוק. רק בסוף הארוחה, כשאמא שלה שאלה אותה: 'אהבת את
הדג?' היא הבינה לזוועתה מה זה היה. היא רצה לשירותים והכריחה
את עצמה להקיא. היא ברחה מהבית באותו סופשבוע, העיניים המתות
של הדג מבריחות אותה כמו שיותר מהר ורחוק.

היא עברה לגור באילת. כן, זה היה רחוק מאוד מהבית ומהאווירה
שם, אבל היה ים והיו גם ריפים עם דגים, דולפינים ואלמוגים. הכל
היה צבעוני, זוהר ולח והיא נשאבה לתוך העולם החדש הזה. היא
רבצה על החוף עם בני גילה ונטמעה בתוך החברה החדשה הזאת שמצאה
לעצמה. אנשים שאהבו את הים בדיוק כמוה, או שלפחות אהבו לבלות
שם כמה שיותר. החופים היו עדיין מזוהמים, אבל היא מצאה פינה
קטנה משל עצמה שיכלה לטפח, והכינה לעצמה מחרוזת מצדפים
ומקונכיות ריקות.

היא הוזמנה לצאת ביחד עם האנשים שם, והם יצאו למועדונים,
מסעדות, בתי קפה ופאבים ביחד. הם נהיו חבורה והיא סוף סוף
הרגישה שייכות למקום כלשהו ולאנשים שבו. היא אפילו מצאה לעצמה
חבר, אבל היא לא סיפרה לאף אחד מהם כמה היא קשורה לים ולאחיה
הדגים. היא ידעה שהם לא יבינו, יצחקו עליה שהיא משוגעת וילעגו
לה. אז היא שתקה.

יום אחד חבריה רצו לנסות משהו שונה ולקחו אותה למסעדת פירות
ים. בהתחלה היא ניסתה להתנגד, המציאה תירוצים ואמרה שהיא לא
רעבה. אך הם גררו אותה בכוח וטענו שהיא מוכרחה לנסות לפחות פעם
אחת. היא הלכה בלית ברירה וישבה איתם במסעדה. היא הבטיחה לעצמה
שתזמין רק סלט ומיץ ותברח משם מהר. היא ראתה את הלובסטרים
באקווריום ונכמר לבה על גורלם - מוות ע"י מים רותחים, טיגון
עמוק, ביתור האיברים - הכל היה נוראי מידי בשבילה.

היא הזמינה רק סלט ומיץ, כפי שהבטיחה, אך חבריה לא היו מוכנים
שהיא תפספס את החוויה. הם הציעו לה מהצלחות שלהם, והחבר שלה
תקע את המזלג שלו בדג ודחף לה אותו לפה. הטעם הנהדר התנגש
בידיעה שמדובר בדג והיא כמעט הקיאה. אך הוא המשיך להתעקש ולאט
לאט כל השולחן החל לדחוף לה מזלגות לפה מלאים בבעלי-חיים מתים.
היא בלעה הכל בגועל ואף נהנתה מהטעם, מה שהגעיל אותה עוד יותר.
העיניים המתות של אותו דג סול הביטו בה בהאשמה והיא נמלטה
מהמסעדה.

כשהיא הגיעה לדירה שלה היא ניסתה לגרום לעצמה להקיא, אך היא לא
הצליחה. האוכל כבר הספיק להתעכל ברובו והיא לא יכלה להחזיר את
הגלגל לאחור. היא התמוטטה על הרצפה של השירותים ומיררה בבכי על
גורלות חבריה הדגים ועל גורלה שלה, ואפילו נרדמה שם לבסוף.
ביום למחרת היא מכרה את הדירה שלה ובכסף שחסכה מעבודתה היא
קנתה סירה קטנה והפליגה לה בים. היא התרחקה מהחופים של אילת
והמשיכה לתוך הכחול האינסופי של הים.

היא הרגישה חופשייה ומאושרת. היא הייתה סוף כל סוף לבד, באמצע
הים, מוקפת ביצורים שיקבלו אותה כפי שהיא ולא ינסו לעצב אותה
בדמותם. היא השתזפה בשמש החמימה על הקרשים של הסירה, וקפצה
למים הקרירים כדי לצנן את גופה וכדי להתרענן. היא חייכה בעונג
וצללה לתוך המים, נחשפת למערכת חיים שלמה שם במעמקים...

שבוע לאחר מכן, ספינת דייגים שעברה באזור הופתעה למצוא סירה
קטנה ונטושה. לאחר חיפוש זריז באזור הם מצאו גם את מה שנשאר
מהגופה שלה, אחרי שהפיראנות והכרישים סיימו איתה.