תודה מיוחדת לשאול גרוס, יובל למברג ועמית זלמן. על ההשראה.

אז 'תם מבינים, אני יושב ככה בכיתה - יש שיעור מתמטיקה, שעה
שביעית. שעמום טוטאלי. הכיסא לידי ריק, כי ברוך לא הגיע - אז
אין לי עם מי לפטפט. אבל זאתי... הבחורה החדשה, יושבת שולחן
לפניי. יש לה שיער חום-כהה, כחול בקצוות ואסוף בגומייה ורודה.

המורה מדברת, ואני לפעמים מאזין. אין לי הרבה מה לעשות.
אני בודק את החדשה מאחור: הסוודר שלה מורם מעט, מותיר רווח של
עור-גב חשוף בין שוליו התחתונים לבין קו המכנסיים הנמוך. יש לה
תחת חמוד, ומעט מעליו, בחלק החשוף של הגב, יש נקודת חן כהה
ועגולה - כמה נחמד!
אני מעביר את מבטי אל המחברת שלה. היא עוקבת אחרי הדברים של
המורה בקפדנות, רושמת הכול בכתב מסודר ויפה - זה ממש לא אנושי,
אני חושב לעצמי. כל מה שאני שומע זה רק "בלה, בלה, בלה"...
המבט שלי גולש לאורך הגב שלה, עוקב אחרי העיקול של גזרתה. אני
לא יודע למה, אבל הקשתות הסימטריות של המותניים שלה מזכירות
במש'ו כינור... רק הרבה יותר סקסי.
ואז אני רואה את זה. לעזאזל!
שערה בודדה וארוכה מתנתקת מראשה. היא צונחת ונדבקת לסוודר. קצה
אחד שלה בולט החוצה - מעורר בי דחף פתאומי ונסתר.
שניות חולפות כדקות, והידיים שלי מזיעות בטירוף. אני כבר לא
שומע את המורה בכלל.
הכול נהיה איטי, והאצבעות שלי מפרכסות בעצבנות. אני רוצה את
השערה הזאת!
המבט שלי עוקב אחר גבה העולה והיורד כמו אחר מטוטלת - הוא
מזדקף כשהיא מקשיבה למה שהמורה אומרת, ומתקמר כאשר היא רוכנת
מעל המחברת בשביל לרשום את מה שנאמר.
הרצון העז שלי הופך לקיבעון. השיעור משעמם, ושום דבר כבר לא
מעניין אותי... רק השערה. אבל מה אם היא תרגיש? אני מהסס. ידי
המונחת על השולחן דרוכה כמו נמר שמוכן לזנק. האצבעות כל הזמן
נפרשות ומתכווצות לתוך אגרוף. נפרשות ומתכווצות... נפרשות.
אני מושיט יד רועדת, חופן אוויר בתקווה לדוג אותה במקרה - אך
השערה נרתעת לאחור עם הרוח, כאילו יש לה חיים משלה. אני מנסה
שוב - השערה שוב חומקת ממני בסנטימטר, מספיקה לדגדג לי רק את
קצה האגודל. כעת היא נדבקת לסוודר שלה לחלוטין. אני נושך את
שפתי - ההזדמנות אבדה. החדשה מכרסמת את המחק שבקצה העיפרון
ושוקעת לאחור בתוך משענת הכיסא.
בא לי לצעוק.
אבל רגע, לפתע היא שוב רוכנת קדימה - מעתיקה את השיעורים
שהמורה רושמת על הלוח. הגב שלה מתעקל ואני מתקשה להאמין למראה
עיניי: השערה התנתקה עד מחציתה מהסוודר! אני שולח את ידי
במהירות - בלי שום היסוס או המתנה - וקוטף אותה.
ניצחון! חיוך נסוך עונג נמרח על פניי. כשאני מרים את מבטי, אני
קולט שהמורה מסתכלת עליי במבט מוזר.

הצלצול מזמזם בקול, מעיר תלמידים שנרדמו.
אני מלפף את השערה סביב אצבעות יד שמאל ויוצא מהכיתה.
"היי!" אני שומע קול מאחוריי. "אתה יכול לעזור לי בבקשה?"
אני עוצר את נשמתי ומסתובב. זאת החדשה.
"כן, בטח. מה את צריכה?"
"אתה יודע אולי מה הדרך לבריכה?"
"כן. יש לך שם שיעור עכשיו?"
"אה, לא - רק רציתי לראות אותה. אני חדשה, ובבית ספר הקודם שלי
לא היה דבר כזה."
"מתכוונת להבריז, אה?"
היא מסמיקה.
"כן."
אני מסתכל על השעון - חמש דקות לתחילת השיעור.
"טוב, בואי אחריי."
אנחנו הולכים אל המעלית. מחכים קצת.
"קומה שתיים זה לבריכה." אני מסביר לה כשהדלת נפתחת. "קומה
ארבע זה לחזור לכאן בחזרה."
היא מהנהנת. "תודה לך! אגב, אני יערה."
"אני שאול."
זמזום אזהרה חרישי נשמע ומחיצתה השקופה של דלת המעלית מפרידה
בינינו. יערה מנופפת לי לשלום ומפריחה נשיקה באוויר. אחר כך,
המעלית מתחילה לשקוע.

השיעור הבא - ביולוגיה. אני יושב במעבדה ומרגיש שממש אין לי
כוח לכל הבולשיט הזה.
אנזימים, חומצות אמיניות, ריבוזומים - למי איכפת?
המיקרוסקופ ניצב על השולחן שלי - מחכה שישתמשו בו. אני מוריד
את הראש ומביט לתוכו.
"מה 'תה עושה?!" דוד ממרפק אותי בצלעות.
"מה הבעיה?" אני שואל.
"עוד לא התחלנו ת'ניסוי!"
"אני יודע. עזוב 'תי, בנאדם, פשוט אין לי כוח להקשיב."
בדיעבד, אני נזכר בשערה של יערה. אני שולח יד לכיס מכנסיי
ומוציא אותה החוצה. היא רכה, ויש לה ריח נעים של שמפו כשאני
מקרב אותה לאף. מעניין יהיה לראות אותה דרך המיקרוסקופ.
מבלי לחשוב פעמיים, אני מכניס אותה למקום המתאים ומביט לתוך
העינית. עוברות כמה שניות לפני שהתמונה מתבהרת - ואז אני נרתע
לאחור. שאול וארגמן! מה שאני רואה דומה להר געש מתפרץ: לבה
וגופרית ניתזים לכל מקום, הכל מתמלא באש ושחור-פחם.
"וואו! לעזאזל!" אני צועק. כולם מסתובבים להביט בי.
"אני לא יודע איזה מן חומר אתה לוקח," מסנן דוד מבין שיניו.
"אבל אתה חייב להפסיק עם זה - זה דופק לך ת'מוח."
"שאול, אתה בסדר?" שואלת המורה. היא נראית מודאגת.
"אני... אני לא מרגיש כל כך טוב. אפשר לצאת?"
היא מהנהנת.
"תשתה, תשטוף את הפנים, ותחזור לכאן כשתהיה מוכן."
"תודה." אני אומר ויוצא מהכיתה.

זה לא הגיוני, אני אומר לעצמי כשאני הולך במסדרון. זה לא יכול
להיות. משהו ממש, אבל ממש, לא בסדר איתי. אני נכנס לשירותים,
רוכן מעל הכיור, שותה את המים מהברז ומרטיב את השיער.
"לא אמור להיות לך שיעור עכשיו?"
אני מביט הצידה. זאת שירה, מסדרת לעצמה את הליפסטיק ליד
המראה.
"אין לי כוח לכל הזבל הזה," אני משיב, "יש לי כבר הזיות."
"אתה לא הוזה, אידיוט, נכנסת לשירותים של הבנות."
אני מטלטל את ראשי. "לעזאזל."
"אתה באמת מסטול ממשהו עכשיו, או שאתה רק מתנהג ככה?" היא
מתעניינת.
אני מביט במראה. בבואתה היאפית והמסודרת של שירה ניצבת כניגוד
מוחלט לבבואתי שלי - רוח רפאים היפית משנות השבעים. זקן מוזנח
על מחצית מהפנים, שיער חום-כהה וגלי שמגיע עד לכתפיים...
"זה טבעי לחלוטין, מותק," אני אומר. "הבית ספר הזה דופק לי את
המוח."
"לא ידעת שהתבטלה היום שעת אפס, הא?"
"אל תשאלי."
"אולי כדאי לך ללכת למועדון התלמידים, לישון כמו שצריך." היא
מציעה.
"נשמע כמו רעיון טוב."

אפילו לא טורח לקחת את המעלית, אני סוחב את עצמי במורד
המדרגות, קומה אחת למטה.
על דלת המועדון יש שלט ענק שמבשר את שמו. אני נכנס פנימה.
"שאול!" צועק אריק מחדר המשחקים ומסמן לי בידו שאתקרב. גם דור
ועומר שם, עומדים ליד שולחן הביליארד עם מקלות בידיהם.
"מה אתם עושים כאן?" אני שואל.
"יש לנו 'אזרחות פעילה' עוד שעתיים," אומר עומר. "אז אנחנו
תקועים כאן עד אז. רוצה להצטרף למשחק?"
"לאא, אני סחוט לחלוטין. חדר ההקרנה פתוח?"
"נדמה לי."

אני פותח את הדלת וקורס על הספה. המקרן מפזר אור כחול ריקני על
הקיר שממול.
להעביר ערוץ? אין לי כוח לקום.
עיניי נעצמות מעצמן ואני שוקע לאיטי בשינה ברוכה.

"Hey, wake up!"
מישהו מטלטל אותי בכתפי.
"ממ...מה?"
אני ממצמץ בחשכה, מביט בצללית שמולי ולא מאמין למראה עיניי.
אלוהים אדירים!
"אלביס?!"
פניו השמנמנות עם התסרוקת הגבוהה מביטות בי, מוארות בכחול של
קרן המקרן.
"I believe in you, talking hot dog." הוא אומר ומתמזג בחשכה.
המקרן כבה.

הדלת נפתחת בתנופה. אור חזק מסנוור את עיניי.
"אלוהים אדירים, מה עשית?!" צווחת שישיסטית מזועזעת, "שברת את
המקרן! אתה יודע שחלקי החילוף שלו מיובאים מסין הקומוניסטית
בהון תועפות?! אתה כל כך הולך לשלם על זה!"
"לא שברתי אותו - הוא נכבה לבד." אני מסביר. "חוץ מזה, מי את
בכלל?"
"אני אחראית על מועדון התלמידים להערב." היא אומרת עם יותר
משמץ גאווה בקולה. "תראה, אפילו קיבלתי סיכה!"
"רגע, להערב?! מה השעה עכשיו?"
"בסביבות חמש, אני חושבת."
"לעזאזל, ישנתי יותר מדי."
אני קם מהספה.
"היי, לאן אתה חושב שאתה הולך?!"
היא חוסמת בגופה את היציאה.
אני נאנח ומוציא את הארנק שלי. "כמה את רוצה, ילדה? חמש שקל?"
השישיסטית מנידה בראשה.
"זה לא עניין של כסף. זה עניין של עקרונות."
"שירלי, עזבי, אני אטפל בזה." מישהי אומרת.
"אבל-" היא מנסה למחות.
"את יכולה ללכת, אני אסדר את הכל."
הצוציקית מזעימה פנים.
"רק שתדעי, אני הולכת לדווח על זה לרכזת!" היא מספיקה לצעוק
לפני שיוצאת החוצה.

"לא ידעתי שאת בוועד של המועדון." אני אומר ליערה.
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי." היא מחייכת. "אתה נראה
רדום. להכין לך קפה?"
"כן, בבקשה."
היא ניגשת לכיור ומוציאה נס-קפה מהמגירה.
"אתה יודע, אני מתה על הבית ספר הזה." היא אומרת ומניחה בכוס
כפית אחת מהאבקה החומה. "יש כאן כל כך הרבה מקום ל... הממ...
אתה יודע, לממש את עצמי. שתיים סוכר?"
"אחת." אני אומר ומתיישב ליד המזנון.
"ומה איתך?" היא שואלת, "אתה בטח נהנה ללמוד כאן, נכון?"
אני מביט בה במבט סתום.
"אנ'לא יודע על מה את מדברת. אין שום קשר בין הנאה לבית ספר
הזה. זה גיהינום - פשוט כך."
יערה מחייכת ומוסיפה מים חמים. אד לבן קל עולה מתוך הכוס כשהיא
עושה זאת.
"עדיין לא, חמוד. עדיין לא. חלב?"
"כן." אני אומר ולוקח ממנה את הקפה. "אז איך היה בבריכה?"
"מהנה מאוד." היא משיבה עם איזושהי ציפייה מתוחה בקולה. המבט
שלה נעוץ בכוס שאני מחזיק. אני לוגם.
"הממ... זה טעים!"
"תודה." היא אומרת. "השתדלתי מאוד להכין את זה לפי ספר
ההוראות." פתאום, הכל מתערפל סביבי והראש שלי מתחיל להסתובב.
"אתה מרגיש כבר את ההשפעה?"
"ה-ש-פעה?" אני אומר בקול איטי להפליא. "אי-זו  ה-ש-פ-עה?"
יערה מחייכת, תופסת אותי בשיער ודופקת את הראש שלי על השולחן.

"תישן עכשיו." היא אומרת על רקע קול תרועת החצוצרות שבאוזניי.

הכל נהיה שחור.

אני פוקח ת'עיניים, מרגיש דשא קר מתחת לגבי החשוף.
"מה לעזאזל?"
יערה מביטה בי מלמעלה.
"ברוך שובך, אהובי." היא אומרת ושולפת סכין מעוקלת.
אני מנסה להזיז את הידיים והרגליים אך מגלה שהן קשורות.
"מה... מה את עושה?"
היא מצחקקת.
"עוד לא הבנת? אתה תהיה הקורבן שלי."
"מה?!" זה כבר מזמן הפסיק להיות מצחיק. "קורבן?!"
"מצטערת, זה לא אישי. אני צריכה לבחור קורבן אדם כדי להשלים את
הטקס."
"אה?"
"פתיחת שער לגיהינום." היא מסבירה. "עמק בן הינום נסתם כבר
מזמן מכל הדוסים האלה שבאים להתפלל שם. אדון האופל נאלץ לחפש
מקום חדש. מקום כלשהו שבו יש הרבה אנשים מדוכאים וסובלים, אתה
יודע..."
היא מרימה את הסכין.
"אבל... אבל..." פתאום יש לי גוש מר בגרון והעיניים שלי
צורבות. "יערה, למה דווקא אני?"
"אוי, אל תבכה מתוק!" היא אומרת. "אמרתי לך, זה לא אישי. אתה
פשוט היית הכי קרוב מכולם לחשוף את הכיסוי שלי. אתה באמת חושב
שאני לא יודעת ממה שעשית עם השערה שלי? כואב לי רק לדמיין מה
שהיה קורה אם עוד מישהו היה מגלה על זה. כמעט הרסת את הכל."
"זה אומר שאת לא הולכת לשחרר אותי?"
יערה אומרת, "לוציפר! הקורבן הזה מוקדש לך!"
אני צורח הכי חזק שאני יכול, אבל אף אחד לא שומע.

אפילוג

נשארו לי רק אלף שלוש-מאות חמישים ושתיים שעות עד סוף היום. זה
לא כל כך נורא כמו שזה נשמע - כבר התרגלתי ליום לימודים ארוך.
נכון, זה די מעייף, אבל בסופו של דבר זה משתלם. משישי בערב עד
שבת מסיעים אותנו בחינם לאיזה אתר נופש. אילת או מש'ו כזה. אני
לא אומר את זה על הרבה מקומות, אבל המקום ההוא פשוט גן עדן.
בי"ס, לעומת זאת, כמעט בלתי נסבל. המיזוג ממש גרוע: חם כמו
בלוע של הר געש. כבר שנים שאני שולח מכתבים זועמים להנהלה. אבל
זה מילא... אני עדיין לא מבין למה יש לנו כל כך הרבה שיעורי
מתמטיקה. אפילו חובב חשבון מושבע יסכים איתי שחמש-מאות שעות
בשבוע זה קצת מוגזם. אחרי זיבולי השכל של המורה למתמטיקה כמעט
ולא נשאר לי כוח לאורגיות ההמוניות ברחבת י"ב שמועצת התלמידים
מארגנת. נו, באמת...









עלילת הסיפור הינה בדיונית. כל קשר בין הדמויות לאנשים
אמיתיים הוא מקרי בהחלט.