[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום אחד בשנת 1942, עלה דוד מלץ לרכבת למוסקבה ב---. בתחנת -,
עלה כוח חיילי משמר, וערך חיפושים בתאים ובחפצי הנוסעים אחרי
כאלו שהם חסרי רישיונות מסע. לדוד היו רישיונות חוקיים, אולם
משקפיו משכו את תשומת לבו של מפקד המשמר, והוא ערך בדיקה
מדוקדקת בין כליו, שם מצא כתבים אסורים בעברית.
- מה זה?
שאל מפקד המשמר, קוזיניץ.
הוא נפנף בדפים המודפסים בסטנסיל.
- אלו יצירות באידיש.
דוד מלץ היה משורר אידיש.
קוזיניץ היה אף הוא יהודי; הוא הביט בתוכן הדפים.
- איסק בבל...חצית הזברוץ'...
מלץ הורד מהקרון עד לבירור מדוקדק יותר.
בינתיים הוא נלקח לחקירה בחדרו של מנהל התחנה. הנוסעים האחרים
הביטו בו בסקרנות כשצעד בעקבות לובשי המדים, צרור קשור בחבל
מוטל מעבר לכתפו.
באותו הזמן, חשב דוד מלץ לעצמו, כי בבוא היום יתאר את סבר פניו
כעקשני ונוטה לעמוד על שלו. לאמיתו של דבר הביעו פניו כניעה
מוחלטת.
כשהגיעו הדפים לידיו, היה זה בקרב חוג ידידים שהתכנס במועדון
הקריאה היהודי באודסה, שם קרא להם משיריו. אחד מהנאספים, יהודי
בשם לייבוביץ', ביקש את רשות הדיבור, והקריא להם במקום רשימה
של ידידו, סופר אידיש בשם איסק בבל. התגובה של הנאספים הייתה
פתאומית ומיידית, האנשים הריעו לקורא, אחד מהם אף תפס בידו של
לייבוביץ' וביקש לנשקה, שכן "ראתה את גוגול של העם היהודי".
מישהו שאל מהם מעשיו של בבל.
- בגולג.
תגובתם הבאה של האנשים הייתה מיידית יותר. הם הפסיקו את קריאות
ההתפעלות, שהפכו כעת לשתיקה מביעת איבה. לא היה טעם להמשיך את
הערב, והמארגן, יהודי מאודסה שהיה נשוי לחברת המפלגה, החל
במסכת של השתעלויות וגרירת כיסאות בו זמנית, עד שהנאספים,
שבלאו הכי עמדו לעזוב את המקום, נשמטו כולם ויצאו מהמקום -
מועדון הקריאה היהודי.
דוד מלץ, שערב השירה שלו נהרס, קיפל את ניירותיו, ועמד גם הוא
לצאת מהמקום. הוא כבר לא ציפה לתשלום - ארוחה נאה, בה נהגו
לכבד אותו מוקיריו בכל מקום בו נדד והקריא משיריו; הערב הסתיים
בפיצוץ.

כשהיה מלץ בחוץ, ראה את ליבוביץ' הולך אחריו. הוא מיהר והידק
את ידונית הפרווה המהוהה שלבש אל אפו, כדי שלא יזהו אותו כמי
שהולך עם יסוד בלתי רצוי, והחיש את צעדיו בכיוון תחנת הרכבת,
מקווה שלייבוביץ' לא זיהה אותו.
זו הייתה, כמובן, תקווה טיפשית, לייבוביץ' הגביר אף הוא את קצב
פסיעותיו, כשהוא ממשיך ללכת אחרי דוד. בקרבה למסעדה
קואופרטיבית אחת, השיג אותו.
- אני אהבתי מאד את השירה שלך, חבר מלץ.
דוד לא שמע את המילים, אבל הסתכל לאחוריו, נפחד מהמחשבה שבכך
הוא רק מאלץ את עצמו לדבר עם הדיסידנט הזה.
- רוצה להיכנס לאכול משהו?
את זה הוא דווקא כן שמע, אבל הוא היה צריך עוד משהו כדי
להשתכנע.
- דו זינגסט ויי א פייגלע/ און עס השטיקאלע/
- גורגלע
(אתה שר כמו ציפורת/ ואוכל חתיכונת/
גרון)
אלו היו מילים מתוך השיר אותו הקריא מלץ בחוג רק חצי שעה קודם.
ההטמעה והציטוט המהירים של יצירתו שלו, על ידי ליבוביץ', עשו
את שלהם.
- מה אתה רוצה, חבר?
- תיכנס מלץ, מיינער ברודער, אני אזמין אותך לכוס וודקה עם
בורשט תפוחי אדמה.
בפנים שקעו השניים בשיחה על שירה, שירה יהודית, משוררים יהודים
וגורלם היום. סטאלין היה רחוק מכאן, ובמשך שעתיים וחצי נשם דוד
מלץ לרווחה את ריחם של גריסים אפויים, בצד שירתה של אחמטובה.
שמות כמו אליה ארנברג, פרץ מרקיש, ועוד, התגלגלו כאן על הלשון,
חברים ישנים משכבר הימים קמו ועלו לתחייה.
כשסיימו, ניגב לייבוביץ' את שפמו משיירי הוודקה, הידק אל כתפו
את מלץ, ואמר לו:
- תראה, מלץ, כשתהיה במוסקבה, יש לי שם בחורה. שמה עליזה קש.
לא ראיתי אותה כבר שלוש שנים, מאז תחילת המלחמה. תן לה את
הניירות האלו.
והוא מסר לדוד את צרור ניירות הסטנסיל.
למלץ, שלא היה שתוי כלייבוביץ', נראתה כך משמעות הדבר:
ליבוביץ' מוותר על חברתו עליזה, למענו, מלץ, תמורת הפצת שירה
דיסידנטית לעליזה. הדבר נשמע לו בלתי נתפס, למה שירצה אדם
(יהודי, מילא) לוותר על אישה, כדי לשכנע אותה שתתמוך בדעה ממנה
אין לו רווח או הפסד.
- יש לך תמונה שלה?
לייבוביץ' שלף תמונה בה נראתה צעירה במדי הקומסומול.
- אם היא לא התפכחה בינתיים, היא עוד תתפכח.
ומלץ הטמין את הניירות על גופו.

עליזה קש התעוררה בבוקר לקול קריאת השכווי, ששכן במגרש סמוך
לביתה בפרבר של מוסקבה. מנסיכה יהודיה מפונקת שהייתה קודם
למלחמה, בבית הוריה העשירים, הפכה בבת אחת לאדם עסוק ועמל.
המלחמה יצרה צורך בידיים עובדות, ועליזה, שקודם הייתה רגילה
לקום לפני הצהריים ולהוציא לטיול את שני כלבי הזאב שלה, הפכה
במרוצת המלחמה להיות מזכירת מפעל חרוצה. מהיותה אופטימית
מטבעה, האמינה כי יבוא סוף למלחמה, והיא תשוב להיות סטודנטית
בפולטיכניקום של מוסקבה. המלחמה דרשה קורבנות יקרים מאלה שלה,
חשבה בזמן שחצתה את מסילת החשמלית בדרך לבית החרושת לאהילים,
שעכשיו ייצר מגני רוח עבור טייסים של בנות הברית. היא עמדה
בתחנה, והשגיחה בתנועה לא רגילה שעברה בשדה מתחתיה. אנשים
בשריוניות, כשמשקפות שדה בידיהם, הסתכלו לכיוון שלה. היא נופפה
להם בידה, והם לא החזירו נפנוף על נפנופה. הדבר נראה מוזר
בעיניה, ואפילו מעליב, למה חייל של כוחות העם לא ירצה לענות
שלום על נפנוף של חברתו.
מכונית לאדה שחורה עצרה לידה, שני גברים יצאו ממנה.
- עליזה קש? בואי איתנו.
היא רצתה להסביר כי נפלה כאן טעות, והיא קומוניסטית נאמנה
וחברת המפלגה, אבל פיה השתתק באלם. הגבר במעיל הרוח (לבדוק
בתחקיר פריטי לבוש איזה צבע היה למעילים אז) דחף אותה
בצווארונה בזלזול לתוך המכונית. היא ישבה מאחור בין שני
הגברים, המכונית הפליגה...

במטה האנ-ק-וו-דה אליו הובאה נלקחה ישר לחקירה בפני שני גברים
אחרים, אחד מהם החזיק בידו את תמונתו של חיים לייבוביץ'.
- האיש הזה מוכר לך?
עליזה הרימה את ראשה לענות, היה משהו מתעתע באווירת החדר
ובתמונה המוכרת לה.
- זה בעלי, הוא יצא לחזית, נעלם מאז תחילת המלחמה, ואחרי שיצר
איתי קשר ראשוני, לא הגיעו ממנו יותר מכתבים, למרות ששלחתי לו
עשרות.
היא ראתה את המכתבים ששלחה מונחים על המכתבה.
- אדם זה מוכר לך?
הם הציגו בפניה את תמונתו של דוד מלץ.
- לא, לא ראיתיו מעולם...
- דוד מלץ...
- ... ולא שמעתי את שמו.
- בעלך מעולם לא יצר קשר איתך?
- לא.
- בעלך דיבר איתך על עניינים פוליטיים?
- לא בדיוק.
- אז מה כן, חברה קש?
- הוא היה מין כזה... קשה להסביר... עוף שונה... אף פעם לא אמר
נגד, אבל אף פעם לא אמר בעד. לא יכולת לנחש את דעותיו.
- היכן נישאתם, יש לך תעודת נישואין?
- לא נישאנו במקום רשמי, בעירייה או במקום אחר. אבל אני רואה
אותו כבעלי, גרנו יחד שלוש שנים וחצי, מאז גיל שמונה עשרה ועד
שהמלחמה התחילה. ויצאנו קודם ארבע שנים וחודשיים.
- ואז...
- כאמור, הוא יצא לחזית, ולא שמעתי ממנו דבר.
- חברה קש. החבר חיים לייבוביץ', שאת קוראת לו באילוזיה
רומנטית בעלך, והוא כפי הנראה הידוע בציבור שלך, ערק מקו
החזית.
עליזה גמגמה משהו.
- לייבוביץ' התייצב לגיוס בנקודת האיסוף במוסקבה, חויל, היחידה
הועברה ברכבת לקו החזית, ואחרי שהשתתפה בקרב הראשון שלה ב---
נעלם.
- אולי קרה לו משהו, אולי נורה על ידי האויב, וגופתו לא נמצאה,
או שנשבה.
- ... יתרה מזו, הגיעו אלינו עדויות שהוא מסתובב על פני
המדינה, בלי רישיונות מסע, או ברישיונות מסע מזויפים, מקריא
שירים וסיפורים קונטרה-רוולוציוניים אודות המולדת, בערבי
שירה.
עליזה הוכתה באלם בפעם השנייה באותו יום.
- חברה קש, את חברת המפלגה.
היא הנהנה בראשה.
- את מסורה לחבר סטאלין?
היא הנהנה שוב.
- בכל לב ובכל נפש?
- בכל לב ובכל נפש.
חזרה על המילים, כשהיא מבינה שנדרש ממנה לומר דבר מה.
- אם החבר סאטלין היה רוצה את גופך, היית מסכימה.
עליזה הרימה את עיניה הכבושות בקרקע, היא הבינה מה קורה כעת.
החוקר השני ששאל עד כה את השאלות, יצא, ונשאר איתה רק חוקר
אחד. תחושת קבס עלתה בה.
- חבר חוקר, אני נשואה.
- חברה קש, אתן לך עצה ידידותית. אני במקומך לא הייתי מזכיר
נישואין, אפילו לא חברות, לאדם מסוכן כלייבוביץ'.
החוקר קם כעת ממקומו והתקרב אליה, ואז הבינה את פשר התחושה
המתעתעת; החוקר דמה דמיון מפתיע לחיים שלה.
- חבר חוקר, אני קומוניסטית, אבל אני גם אישה. איך אתה מצפה
שאתמסר לך במקום כזה.
פניו של החוקר השתנו והפכו חביבים להפליא.
- חברה קש, אנחנו יכולים להיות ידידים. הנה, קחי את כרטיס
הביקור שלי. שמי פולובניק, יאשה פולובניק. אני רווק, ואני יכול
להפוך את חייך לנעימים מאוד.
הוא הגיש את כרטיס הביקור לידה, ידו השנייה נחה על פני כתפה,
ולמטה במורד חזה. היא אספה את ידו זו, בזמן שבחנה את הכיתוב
באותיות קטנות.
- xy, מה זה אומר?
- חוקר בכיר, דרגה מקבילה לאלוף משנה. אני יכול לארגן לי נסיעה
לחו"ל בשיחת טלפון אחת, וגם לקחת אותך איתי לחופשות.
היא כיווצה את ידה האוחזת בו, תנועה שראה כליטוף, ועודדה
אותו.
- הנה, מכונית ה'לאדה' עומדת לרשותנו, יש לי חדר במלון מוסקבה,
פנוי לרשותי.
- חבר יאשה, אני צריכה עוד להסתדר, לקחת מהבית בגדים תחתונים,
ועוד דברים של אישה, אתה מבין?
היא חייכה אליו את חיוכה הנעים ביותר.
פניו הקשים, הברוטליים והבלתי מגולחים של פולובניק השתנו, הוא
גמגם משהו, משהו דומה לעווית חיוך הופיע בפניו.
- הנהג שלי יסיע אותך הביתה.
- אני מעדיפה לנסוע הביתה בחשמלית, אתה מבין?
וחיוכה המבטיח הופיע שוב.
- אם יראו אותי השכנים מגיעה במכונית של השירות החשאי, יהיו
בטוחים שמשהו קרה לי. אני לא רוצה שיתחילו לרכל עליי בשכונה.
החוקר הביט בה בפרצוף של קוצר רוח.
האישה שלחה ידה ממקום ישיבתה, והניחה אותה על מקום איברו של
פולובניק.
- בשעה ארבע במלון 'מוסקבה'.
- אהה... בשעה... ארבע... בלובי.

אך חצתה עליזה את ספו של הבית האימתני, ויצאה החוצה לאוויר הקר
(מחשבה שלא הבינה מאין באה לה חלפה בראשה: כמה נחקרים זכו לצאת
מכאן בעצמם?), ראתה לעיניה הנדהמות את פניו המחייכים של אהובה,
'בעלה', והאיש למענו ציפתה שנים, חיים לייבוביץ'.
- חיים!
החיבוק שלהם ארך שבריר שנייה, כי היא הבינה את הסכנות הנשקפות
לו.
- מה אתה עושה כאן?
- אהובתי.
הם הזילו דמעה.
- איפה היית כל השנים?
חוקרים ותיקי מסמכים תחת זרועותיהם, אנשים במדים ונשק עברו כל
העת לידם.
- בואי נלך למקום אחר.
במסעדה קטנה בקרבת מקום, שטף יין לבן את גרונותיהם בזמן שדיברו
בבת אחת, נכנסים אחד לתוך דברי השני.
- אמרו לי שאתה עריק.
- כן, נכון.
- למה ערקת ממלחמה בהיטלר?
- סטאלין חזיר לפחות כמו היטלר.
היין ששתתה הקהה את רגשותיה, אבל לא עצר את פרץ האימה שתפסה
בה, כששמעה מילים אלו; הדבר ניכר על פרצופה.
- היטלר רוצה להרוג את הגוף, סטאלין גם את הגוף וגם את הנפש.
הוא עוד ישלח את כולנו למחנות ריכוז, אחרי שישטוף את מוחנו.
זה לא התאים לו, הוא אף פעם לא דיבר כך, דברים קשים כגון אלו.
חיים התחיל לדבר בקול נמוך וחרישי, עיניו היו משוקעות עתה, זה
מה שהבחינה עליזה, שהמשיכה כל העת לשתות מהיין. חיים לא שתה.
- חוילנו לצבא האדום בתאריך ----, אני ואיתי עוד חמשת אלפים
חמש מאות חיילים מבני מוסקבה בבוקר אחד. בצהריים הועברנו
במשאיות למחנה אימונים ב--- ליד מוסקבה, שם חולקנו למחלקות
ולכיתות, מפקד הכיתה שלי, איכר רוסי גוי (הוא אמר את המילה גוי
בז'רגון אידישאי, ועליזה נרעדה, שכן הדבר הזכיר לה משהו) בריא
בשר, שפם ולחיים אדומים בשם בוריס טפלוב הראה לנו פירוק והרכבה
של נשק, ובערב כבר עלינו על הרכבת בתחנת --- בדרכנו לחזית.
בוריס זה הרבה לשתות וודקה, אבל לא התרועע איתנו, החיילים
הפשוטים, כדרך שעשו שאר מפקדי הכיתות; הסמלים האחרים התלוצצו
עם חייליהם והראו להם תמונות של אהובותיהם...
עליזה הגישה את הכוס אל חיים, המלצר פנה אליהם בדברים, והיא
הרחיקה אותו בתנועת יד; אותות הבלבול והמבוכה נכרו עדיין על
פניה.
- טפלוב זה, התהלכו עליו שמועות. אמרו שהיה פושע פלילי, וזכה
לחנינה תמורת הגיוס. שדקר בדו-קרב את גיסו בוויכוח על חסדיה של
אחותו. זה עניין מלוכלך למדי, ואני לא רוצה להיכנס אליו.
ידיהם גיששו זה אל זה מתחת לשולחן, הוא אחז בה אחיזה רצופה.
- בתחנת ---- עלו על הקרון אישה יהודייה, אביה הקשיש ושתי
ילדותיה הקטנות, בנות תשע וחמש. טפלוב לטש אליהן עיניים, אבל
זה לא היה דבר חדש, כמוהו לטשו אליה שבעים וחמישה זוגות עיניים
של חיילי הפלוגה.
חיים עשה פאוזה לצורך בליעת רוק; עליזה הרגישה שמשהו נורא עומד
להיאמר, ונלחצה אליו ביתר שאת.
- רגע. אליה או אליהם?
- אחר כך הייתה חניית ביניים בת שלוש שעות בתחנת ----,
וכשהמשכנו כבר לא הייתה המשפחה על הקרון, למרות שמגמת פניהן
הייתה ---- במחוז----, והם היו אמורים לרדת מהרכבת רק בתחנת
----.
- היכן הם?
- נרצחו.
- ואתה חושד בטפלוב?
- יומיים אחרי כן, שיכרו אותו הסמלים האחרים בפלוגה. הוא התפאר
איך אנס את האם יחד עם הבנות, לא לפני ש'חתך את הזין של הזקן,
ושם אותו בפה שלו'.
עליזה הליטה את פניה בכפיה.
- 'חוי שלי בפיסדק שלהן ושל כל הכלבות היהודיות. חוי שלי נכנס
בפיסדק של ילדה, יצא בפיסדק של אמא, ועוד נשאר לילדה קטנה'.
- תפסיק!
- והסמלים האחרים רק צחקו, וקראו למפקדי המחלקות, שכינו את
היהודים בעוד שמות גנאי, ושתו עוד.
- אולי הוא רק ביקש להתפאר?
- היו הוכחות. החיילים האחרים מצאו בתיקו את החפצים שלהם, ששדד
מהם לפני שדקר אותן. איש לא ראה אותו במעשיו, אבל לא היה לו
מספיק דמיון בשביל לשקר ולתאר את המעשים בפרטי פרטים, הוא היה
איש פשוט ונבער. כולם ידעו את האמת והעדיפו לשתוק.
הם שתו בדממה מים כאשר היין מהבקבוק כלה.
- אז מה קרה בהמשך?
- חשבתי לנקום, את מבינה, חשבתי לירות בו, ובכל המפקדים האחרים
שצחקו יחד איתו, והעלימו את המעשה. לירות בהם בחזית, תוך כדי
הקרבות, כשאיש לא יבחין.
- ולמה לא עשית זאת?
- גיליתי שאני לא מסוגל לירות.
- ?
- ... בגרמנים, לירות בגרמנים. לא הצלחתי לפלוט מרובי אף
ירייה, אצבעותיי לא נשמעו למוחי. לא יכולתי ללחוץ על ההדק.
- איך אתה מסביר את זה?
- אני לא מסוגל לשפוך דם. כשישבנו בחפירות הדבר עדיין לא
התגלה, וחשבתי שזה מקרה, וכשאוכרח לכך - אירה. ואז באה תקרית
של לוחמה בגרמנים פנים מול פנים. ביער ---, באמצע קרב הסתערות,
מסביבי קולות יריות, אני רוכן על גופת טפלוב. הוא מחרחר חרחורי
מוות, וקורא לעזרה. אני צועק אינסטינקטיבית 'חובש'. במרחק של
עשרה מטרים ממני, חייל גרמני מכוון את נשקו אליי, אני מכוון
לטפלוב, ואיני מסוגל ללחוץ על ההדק, ידיי אינן נשמעות לי. אני
מצפה לירייה הגואלת שתפגע בי, ורואה שגם החייל השני, חייל
האויב, אינו יורה. כל החיים שלי עברו בסרט לנגד עיניי, חשבתי
שאלו מחשבותיי האחרונות, חשבתי עלייך. איני יודע כמה זמן עמדנו
כך...
היא שרטטה את דמותו באוויר בידיה.
- ואז נשמע קול נפץ של רימון. חשבתי שאני מתרסק, אבל אני רואה,
הנה החייל הגרמני עף באוויר עם נשקו, והגוסס לידי, משיב את ידו
לאחור. הוא, טפלוב, יידה בגרמני את הרימון.
- אולי לגרמני היה מעצור בנשק?
- לעולם לא נדע. טפלוב התפגר גם כן, ואני טיפסתי על אחד העצים,
והבטתי איך חברי הורגים או נהרגים בעצמם. אחר כך, כששככו
היריות, ירדתי מהאילן, והתחלתי את מסעי.
- לאן נסעת?
- לא ידעתי לאן לנסוע. לא הייתה לי מטרה, החלפתי את בגדיי
לאזרחיים, בגדי איכרים אוקראינים שמצאתי תלויים על חבלי כביסה
באחד הכפרים בדרך. את הרובה השארתי עוד תלוי על העץ ההוא, וכך
נעתי בכפרים וביערות במשך יומיים.
- ומה קרה אז?
- ראיתי כנסייה של 'סבוטניקים', נכנסתי וביקשתי מחסה. היה שם
האב שלהם, אדם עם זקן לבן ארוך. הוא אמר לי: 'שמי שבתאי. אתה
משורר, נכון?'
- איך הוא ידע?
- אולי לפי רוח הקודש, כי שערי הארוך גולח עוד במחנה
הטירונים.
- אתה חושב שזה היה אליהו הנביא?
- אולי הוא היה דוד, או שלמה המלך, כי גם הוא היה משורר.
- ואז...
- שבתאי הכניס אותי בסוד המחתרת שהקים, ממ"י, מחתרת משוררים
יהודים.
השעה כבר הייתה מאוחרת. היה עליה למצוא פתרון לבעיה שניצבה
לנגד עיניה, והיא היססה איך לשתף בה את אהובה.
- חיים אהובי, נשלים פערים אחר כך. אינך מתעניין לדעת מה היו
מעשי בבניין האנ-ק-וו-דה?
- אני יודע.
תחושת סקרנות עצומה עלתה בה.
- אתה יודע!
- אני יודע. דוד מלץ היה פיתיון, ידענו שיעצרו אותו היות והיה
תחת מעקב...
- ידענו, מי ידע?
- ממ"י, מחתרת משוררים יהודיים.
- ממי שלי,
קראה עליזה אינסטינקטיבית, ופתחה זוג עיניים.
- אני בוטחת בך במאה אחוזים, אהובי.
קראה בדחיפות.
- ויש תוכנית...
- אני יודעת!
- את יודעת, מאיפה את יודעת?
- סתם,
חייכה בשובבות,
- הרשיתי לעצמי התבדחות קלה.
וחיים לייבוביץ'. דיסידנט, מתנגד משטר, עריק מהצבא הרוסי ששוהה
בלב ציפורני הטורף, שטח את תוכניתו בפני עליזה, אהובתו.

בשעה רבע לארבע, הגיע יאשה פולובניק, חוקר האנ-ק-וו-דה וסחטן
נשים, ללובי ההומה אדם של מלון 'מוסקבה', כשהוא לבוש חגיגית.
פרצופו היה מגולח, וזיפי שפמו הזדקרו מהמחשבה המענגת על העתיד
לבוא. הוא מצא מקום על הבר הדחוס והזמין מנת וודקה מתוצרת
מקומית. הברמן שהגיש לו העיר:
- חבר קומדנט, לא בריא לערבב משקאות!
- התעסק בענייניך, חבר מוזג!
פולובניק לא סבל זרים סקרנים. אז מה אם שתה בבית קודם כמה
כוסות?
במרחק שני כיסאות מאחוריו ישב על כורסה חיים לייבוביץ', עם
קלסתר פנים זהה, לבוש גם הוא חולצה לבנה, ולגם מנת וויסקי.
בשעה ארבע וחמישה הגיעה עליזה למקום. היא לבשה מגפי עור שחורים
וגבוהים, חצאית צמר צרה ושחורה ואפודת צמר תואמת שהדגישה את
חזה הגבוה, שער ראשה ניצב נישא בתסרוקת כעין מזרקה, ששיפוליה
גבוהים מעט משפת הפדחת; פולובניק בלע רוק, לייבוביץ' שעזר לה
לעצב את הופעתה, והיא לא הייתה חדשה לו, נפעם בשנית.
- מה תשתי, חברה עליזה?
- עליזה זה מספיק, אני אקח לי בקרדי קולה.
מאחורי ראשו של פולובניק, ראתה את חיים, כשהוא קורץ לה
בממזריות.
- פרוסט!
הניף פולובניק את כוסו.
- לחיים!
קראה עליזה בקול רם, פולובניק אסף את זרועה באחיזת מלקחיים,
והם הלכו בכיוון המעלית.
חיים הזמין עוד כוסית, הוא היה זקוק לה.

עליזה הלכה עם פולובניק, זרועה נתונה בזרועו, פניה היו מוסבים
כלפיו, אבל עיניה הסתכלו כל העת בכיוון השני. הוא דיבר איתה על
יבול השחת בפלך --- שעלה השנה על כל המשוער; עליזה, שהכירה את
הנושא, וידעה שכדי להגיע לתוצר הזה השתמשו בשחת רטובה המתפיחה
את הכמות, אבל סופה להירקב באסמים, אמרה רק משהו על מזג האוויר
שהיה קודר לחלוטין, אבל בפיה זה נשמע חביב לגמרי ליאשה
פולובניק, והוא החל גם כן לדבר על מזג האוויר בהתרגשות,
והתבלבל כשאמר שאמנם ירד גשם והיה אפור, אך השמים זרחו מבעד
לעננים.
כשעמדו מול לוח הספרות המואר של המעלית, שחרר את זרועה.
במעלית שנכנסו אליה היה נער מעלית שיאשה אמר לו את מספר הקומה.
בינתיים עליזה סקרה את דמותה במראה; העיניים שניבטו אליה נראו
לה אדומות במקצת, והיא ייחסה את זה לכוס המשקה ששתתה, שכן לא
הייתה רגילה בשתייה.
בחדר לא נתן בידה שהות כדי להתארגן, ומייד הצמיד אותה אליו.
- רק רגע, לא ככה,
קראה,
- תכין לנו כוס משקה.
וליתר בטחון אמרה לו שהיא הולכת אל הבידה כדי להתכונן. בפנים
שלפה את הבקבוקון עם נוזל ההרדמה, והחביאה אותו בתוך ערוותה.
בפנים פולובניק התיר את חגורתו, כשהוא מתבונן בה במבט
דו-משמעי. היא נרעדה, שכן היה ברור לה שמבט זה פירושו: אני
מתכוון להשתמש בה, בחגורה.
- את לא לובשת שום דבר ממה שהבאת?
היא לא ענתה, גרונה ניחר בה.
- בואי נראה מה את מחביאה שם.
לרגע היה נראה לה שהכל אבוד, הוא תיכף ישתלט עליה ויאנוס
אותה.
אבל הוא הסתכל רק על גזרתה בתאווה, בזמן שפיתל את ידיו באוויר,
מתענג על הרגע העתיד לבוא.
וזה היה הרגע המתאים להכין את הקוקטייל, אבל הוא לא בא, רק
המשיך להרקיד את משמני גופו באוויר.
- לא נראה לך להתפשט קודם?
- את מתכוונת שאת רוצה להתפשט אחריי? לתת לך את העונג לראות
אותי עירום בעוד את לבושה!
- כן!
היא אמרה, ובבת אחת פולובניק שחרר את מכנסיו ותחתוניו. בו
זמנית היא עברה אל המטבחון, ובמהירות מסחררת הסתובבה כשגבה
אליו, שלחה ידה אל בין רגליה, שלפה משם את הבקבוקון, ומזגה
ממנו לכוס המוכנה.
פולובניק עמד שם והביט בה כל העת במבט שחציו השתאות חציו
תאווה, היא שמה בידו את הכוס, בזמן שהוא חטף אותה ממנה ומזג
היישר לגרונו ביד אחת, כשבשנייה שלח ידו אל חצאיתה, הפשיל
אותה, ומשך בשולי תחתוני הניילון הדקים למטה.
- הייתי צריך לשלוח אותך לגולג במקום!
הוא כרע על ברכיו, מצמיד בחטף את ראשו לערוותה, ובמהרה קרס
רפוי על הרצפה, כשגופו הגדול שמוט מעט באלכסון. וחלם:
מה הם צועקים שם, במטה. 'קולונל פולובניק צא החוצה, אמא ואבא
יאנסו אותך בטומבה'. והנה יוצאת החוצה הכלבה של המחנה, עם
העטינים בחוץ. עכשיו אני אלך להלשין על אחותי, שהיא
קונטרולוציונית ויש לה בבית אפילו מגזינים מאמריקה עם תמונות
של כוכבי קולנוע מהוליווד וגם מחזיקה בחצר שלה דולרים מתחת
לאדמה.
עליזה עמדה שם מרעידה, בתנועות מוכניות פתחה את ברז המים החמים
באמבטיה, פשטה בגדיה מעליה, והשאירה אותם על הרצפה, ואז ישבה
מרעידה על דופן האמבט, והביטה במים הזורמים, כשראשה ריק
ממחשבות. המים העלו אדים בזמן שטבלה בהם. לבסוף ננערה, התנגבה
מבלי להביט במראה, ושפשפה את בשרה במטלית טבולה באלכוהול תשעים
וחמישה אחוז שלקחה מהבר, עד שהאדים.

כשנסענו לקרים עם אבא ואמא והדוד פטר, הלכתי יום אחד לבאר של
הכפר והשתלשלתי פנימה. היה שם קר ולח, היה שקט מסביב, ורק
המיית פכפוך מים נשמעו. חצבתי באזוב שבקיר וקצרתי אותו. הוא
היה חלקלק והציפורניים שלי התכסו בקרום.
רציתי להביא רעל לדוד פטר, שיעזוב את אמא לבד, וייתן לאבא
להכניס את המכונית לחניה בזמן שהוא מבקר אצלה. שישאיר אותה
בחוץ, את הסוסה שלו, לבנה עם בורדו, היא תופסת את כל החניה.
הבאתי לו כוס תה, לתוכו סחטתי את האזוב. הדוד פטר שתה, ושום
דבר לא קרה לו.

לייבוביץ' הביט בשעונו, וליתר בטחון בשעון בעל מחוגי העץ מימי
פטר הגדול שהיה תלוי על הקיר.
ארבע עשרים ושתיים.

ליתר בטחון המתין עוד עשר דקות, לפני שעלה במעלית לחדר שבירר
קודם לכן שהוזמן על שמו של פולובניק.
שלט 'לא להפריע', היה תלוי על הידית. ליבוביץ' סובב אותה, נכנס
וראה את גופו של יאשה פולובניק מוטל פרקדן על השטיח, מכנסיו
ותחתוניו מופשלים לו על קרסוליו ומגפיו. עליזה ישבה על הספה
ליד שולחן הטרקלין, כשהיא שותה קוקטייל שהכינה לה מבר המשקאות
שבחדר. הבקבוקון שחיים סיפק לה, ובעזרתו ביצעה את ההרדמה, היה
מונח על הבר.
- דו ביסט לייעבדיק!
עליזה ננערה.
- אני עילפתי אדם.
בזמן שהמשיכה עליזה לשתות, התחלף חיים בבגדיו עם בגדי פולובניק
המת, ולקח לו את אקדחו.
- נדמה לי שיש לו קישיון.
- בלי בדיחות שחורות.
- תסתכלי עליו.
עליזה ישבה כשראשה מושפל קדימה, היא עדיין אחזה בכוס המשקה.
- מה יש לך!
חיים ניגש לעליזה, אחז בסנטרה בידו האחת ובשנייה באחורי ראשה,
והרכין ראשה לאחור.
- אני מעלפת.
- את לא.
הייתה פאוזה.
- הוא רצה לשלוח אותי לתלייה, ואותך רצה לאנוס.
- לא בדיוק לאנוס.
- אלא מה, את רצית בזה?
- אתה ישבת לך שם בלובי, רגל על רגל, בזמן שהוא דחף לי ידיים.
סנטרה ושפתיה של עליזה רעדו.
- ומה עוד?
- ובזמן שאתה הזמנת עוד כוס משקה, אני מזגתי נוזל הרדמה,
ועילפתי עבורך נפש.
חיים ליטף את לחיה.
- זה היה או אני או הוא, ומכיוון שזה לא יכול היה להיות אני,
זה היית את.
למרות שהייתה המומה, ולייבוביץ' גם הוא לא היה ברור, הבינה
עליזה את כוונת הדברים.
- אז מה עכשיו?
- בואי למיטה, נעשה אהבה.
- אני לא יכולה, זה מזעזע.
- הרבה אנשים קיימו יחסים ליד אנשים מעולפים. מלץ, למשל, סיפר
לי איך בגטו התמסרה לו קאפו יהודיה ליד גופת שומר אס. אס.
שעילף במכה.
- בכל זאת, זה היה גבר ממין זכר שעילף.
- את תמכת תמיד בשחרור האישה.
- לא לשחרור כזה התכוונתי.
- כשאוהבים הכול כשר.
- הכול?
- אלא מה!
- אתה אוהב אותי?
- למה את חושבת שלא.
- קודם אמרת 'נעשה אהבה', אז אתה אוהב אותי או לא, תגיד כבר.
- אני לא יודע.
- מה אתה לא יודע?
- אני לא יודע מהם רגשותיי כלפייך, אני חייב לך המון, זה
בטוח.
אבל בכל זאת הצליח לייבוביץ' לשכנע את עליזה לתנות איתו אהבים
על הספה הרחבה, בחדר השמור לאח"מים שבמלון 'מוסקבה'. אחר כך הם
התקלחו יחד, משתמשים בג'קוזי המפואר. כשסיימו, עזרה עליזה
לחיים להרים את הגופה על פני המיטה, כך שפולובניק יוסווה
כישן.

לבוש בבגדיו של פולובניק, בא חיים למשרדי האנ-ק-וו-דה. הבניין
שכן במבנה רחב ידיים ברחוב--, ושימש קודם כמרתף עינויים של
מתנגדי הצאר.
השומר לבוש כובע פרווה זיהה אותו בטעות, וסימן לו לעבור. הוא
עבר את המשוכה הראשונה.
בעצמו התפלא עד כמה בקלות התמצא בבניין שלא היה בו מימיו,
מימינו ומשמאלו ראה עצורים מובלים לחקירה, ופניהם אפלות, בעוד
שומריהם מתבדחים בינם לבין עצמם, ומחייכים בשביעות רצון איש אל
רעהו. אבל הוא רק עקב אחר ההוראות להתמצאות במקום שניתנו לו על
ידי עליזה, ומצא את החדר בעל דלת העץ הרחבה, והמשקוף הכבד,
ששלט 'חקירות' היה תלוי עליו, פתח את הדלת, ונכנס לתוכה. בפנים
ישב גבר, שחיים תיאר לעצמו שהוא שותפו של פולובניק.
- נכנסתי בטעות,
לחש.
- היכנס, היכנס. שב, שב.
עודד אותו השותף.
- מה קרה לך?
- היהודייה הזו כישפה אותי, לא תאמין מה שהיא עשתה לי. שאגתי
כאריה, נאקתי כחזיר, וכל יתר הזמן התגוללנו והתגלגלנו.
השותף לא יכול היה לכבוש את צחוקו.
- חמות היהודיות האלו, מה?
- אני שכחתי הכל, שכחתי את הדרך לחדרי, שכחתי איך קוראים לך,
בקושי אני זוכר את שמי.
פניו של השותף הפכו משתאות.
- מה אתה אומר? ממש חתיכת כישוף.
- כישוף, כישוף.
- כישוף, כישוף.
השותף פרץ שוב בצחוק.
- שתית?
חיים פתח פיו, ושלף גרעפץ ריחני.
- אתה לא צריך לענות.
- שתיתי את האימא של הוולגה, יחד עם הים האדריאטי.
- חתיכת שתייה הבאת לך.
- שתייה, שתייה.
- והיא גם שתתה?
- היא כישפה את הבקבוק, ככל ששתיתי יותר גדל צימאוני, והיא,
ככל ששתתה היא יותר, הייתה פיכחת יותר.
- מכשפה שתיינית ופיכחת.
- ואם היית רואה איזה שדיים יש לה...
- רגע, רגע, אל תתלהב. גם לאנושק'ה שלי יש שדיים.
- מהם השדיים של אנושק'ה שלך לעומת השדיים של עליזה שלי.
והתחת.
- התחת, מה עם התחת?
- גדול.
- אה, שוב אתה מלכלך.
- מה רצית.
- תחת קטן.
- קטן בכמות, אבל גדול ועשיר בתוכן.
- מה אמרת?
חיים חזר על מילותיו.
- כן, אמרתי קטן בכמות, אבל גדול ועשיר בתוכן.
- אתה יודע כמו מי אתה מדבר?
- כמו לרמנטוב.
- אה, כמו המשורר הזה.
חיים עשה תנועת ביטול.
- הוא גם דיבר על תחת?
- לא בדיוק, אלא שאתה משתמש בביטויים עשירים ספרותית, מאיפה
הבאת את זה, התחלת לרדוף אחרי משוררים ונעשית משורר בעצמך.
- הכל מאבא.
- החבר סטאלין.
- אבא שלנו, החבר סטאלין.
- ואיך היו המותניים שלה?
- בואנ'ה, בכל דבר אני צריך להתחלק איתך? תשיג לך נקבות משלך.
- טוב, טוב, מה אמרתי. בסך הכל דיברתי על המותניים שלה.
- המותניים שלה היו בסדר גמור, ועכשיו תעשה לי טובה, תיקח אותי
לחדר שלי, ותביא לי בקבוק משקה, כי אני צריך להירגע.
- מה שתיתם שם?
- שמפניה.
- מאיפה אני אביא לך עכשיו שמפניה?
- בדליים, שתינו שמפניה בדליים.
- בטח גם התחתונים שלה היו עשויים ממשי.
- החבר... בלי להיות סרקסטיים, שכן זו מגמה מגונה אם לא
ריאקציונרית.
השותף החל לגרור את חיים לכיוון חדרו. האמת הייתה שתחתוניה של
עליזה אכן היו עשויים ממשי שנלקח מבית החרושת למצנחים בו
עבדה.
- שב!
השותף הושיב את חיים על כיסא במרכז החדר, והפעיל למענו את
החימום החשמלי. שכן למרות שלא היה עדיין סתיו, הייתה צינה בחדר
הקודר.
- חבר, עזוב אותי לבד.
- באמת שכחת את איסא דוידוף.
- לא שכחתי ולא שזכרתי. עכשיו כל העולם מת.
הם התחילו שניהם לצחוק יחד.
- חכה, יש לי כאן משהו.
איסא דוידוף שלח ידו למגירת שולחנו של פולובניק, ושלף משם
בקבוק משקה.
- שתה!
- שתה אתה קודם.
- אני רואה שבאמת היא דפקה לך את המוח עם השמפניה שלה.
- דפק, דפק, לפי החשק.
דוידוף שתה, והעביר הבקבוק לחיים ששתה גם הוא.
- באמת היו לה תחתונים ממשי.
- אתה יודע מה לובשת אנושק'ה? אוהל היא לובשת. כשהיא נכנסת
למים בבגד ים, אני חושב שעוד מעט יעלו את הדגל לראש התורן.
דוידוף שתה עוד לגימה ארוכה, ואמר לפתע:
- ואתה יודע מה? אני משוכנע שדפקת אותה.
חיים הוריד את מבטו שהיה נעוץ כל העת בתקרה, והסתכל בדוידוף.
- היא בכלל לא הטעם שלי איסא.
- אתה תמיד אומר את זה, אבל אני רואה לפי העיניים שלך, ולפי
הידיים שלך שמתחילות תמיד להתכווץ ולהיפתח כשאתה נרגש.
- שתה עוד, איסא, אולי זה יעבור לך.
דוידוף לקח את הבקבוק וניפץ אותו אל הרצפה.
- אני אביא אותה הנה, את אנושק'ה, שתסתכל עליה בעיניים שלך,
ותגיד שלא שכבת איתה.
- הנה הטלפון.
- לא צריך. אני אשלח את יוזף הנהג.
דוידוף יצא מהחדר בפסיעות מהירות, וחזר כדי להגיד:
- באמא שלך, שלא תלך לי בינתיים לשום מקום.
דוידוף נעלם שוב, וחיים קם על רגליו, ניער מעל שפמו את רסיסי
הוודקה, השפיל מבטו לקרקע לראות דבר מה נעלם שלא ידע מהו. ואז
קם על רגליו, וערך חיפוש מהיר במגירות ובארונות.
במהרה מצא מה שחיפש, חותמת אישית ופנקס טפסים. הוא לקח טופס
אישור יציאה מהרפוליקה העממית של ברית המועצות, עבורו ועבור
עליזה, זייף אותם בשמו של פולובניק, וחתם בחותמתו. בארון מצא
תיקיות של נחקרים, בהם זו של דוד מלץ, יחד עם עוד מספר שמות
שידע עליהם שהם חברי מחתרת ממ"י ודיסידנטים אחרים. הוא העביר
אותם במגרסה הידנית, והמשיך לחפש אחר שמות נוספים. תיקייה
נוספת, שהייתה נעולה במנעול כבד, הצליח לפתוח אחרי שהשתמש
במפתחות שמצא בכיסי מעילו של פולובניק. שם היו נתונים שמות של
מפעילים וסוכנים, החליט, למרות שלא נראה שום סיווג עליהם, והם
רק היו מסודרים בסדר אלפביתי. הוא התלבט מה לעשות בתיקייה, אם
לקחת אותה איתו כשיצא, ואם הדבר לא יעורר חשד כשינסה לעזוב.
עכשיו שמח שלא שתה יותר, שכן נדרשה כאן צלילות דעת. לבסוף החל
לגזור את הדפים בתיקיה כדי שיוכל להעביר אותם בנפרד, אחד אחד,
כששמע במסדרון בחוץ קולות. הוא הזדקף, והסתיר בגופו את גזרי
התיקייה כשהדלת נפתחה, ובחורה עכברית הופיעה בדלת.
- קולונל פולובניק, האם תצווה להעביר את הנחקרים מכלא לובינקה
לחקירה עכשיו, או שמא ימתינו לבוקר? החבר סטאלין ממתין
לתוצאות.
לפתע עבר מבטה על שברי הבקבוק הנתונים על הרצפה. היא נחרדה,
ועשתה תנועה כאומרת להצטלב.
- עכשיו, חברה.
היא מיהרה לעזוב את החדר, לא לפני שגחנה כשהסתובבה לעבר הידית,
מראה ללא צורך את אחוריה הנתונים במכנסי חאקי.
לייבוביץ' יצא את החדר, כשהוא מוותר על התיקייה, דברים רבים
מדי היו נתונים עכשיו על כף המאזניים. אבל מצד שני, יכול להיות
שהתיקייה עוד תביא להם תועלת. אז התחרט, חזר על עקבותיו, ולקח
את התיקייה עמו. היה עליו עדיין לאסוף את עליזה, בדרכם לשדה
התעופה.
בפרוזדור עמדה עלטה, ורק נורות חשמל חיוורות האירו באור
עגמומי. באותו הזמן עליזה, בביתה אשר בפרבר המוסקבאי, ארזה את
מיטלטליה. התוכי והחתול היו חשובים לה במיוחד, אבל נאמר לה
שהדבר עלול לעורר חשד אם תוציא אותם. לכן אספה רק מספר חפצים
אישיים כמו ספרי זיכרון, בגדים שאהבה במיוחד והדפס משי תמונה
בה צייר אותה פעם צייר אחד בחברת אחיה כשהיא רודפת אחרי פרפר,
והוא משחק בקובייה. היא נישקה את הציור הזה ועטפה אותו בניירות
עיתון. נשמעה נקישה בדלת, וקול גברי.
- עליזה קש.
היא עמדה, וחשבה מי זה יכול להיות. אף אחד משכניה הגברים לא
אמור היה לדפוק על דלתה בשעה כזו.
היא ניגשה לדלת, והסתכלה מבעד לעינית.
גבר במגבעת לבד, משקפיים ועניבה, מכנסיים ונעליים שחורים עמד
שם.
- חברה קש, אני דוד מלץ.
עליזה פתחה את הדלת.
- לקח לי מספר ימים עד שהצלחתי למצוא את כתובתך מחדש, החיילים
לקחו ממני את דף הנייר עליו היא הייתה רשומה. אבל זכרתי שאת
גרה ברחוב---, וידיד של חיים זכר שמדובר ברובע ---, עברתי את
כל הבתים ברחוב. אני שלח אותי חיים, את יודעת...
- אני יודעת מי אתה.
הוא לא שאל אותה מאין היא יודעת.
- אפשר לצנוח לך כאן על הספה?
היא הביאה לו מים קרים בכוס הקריסטל שירשה מאמה, והתנחמה בכך
שהיא משתמשת בכלי היקר הזה בפעם האחרונה.
- החתול אוהב אותך מראייה ראשונה, תראה איך הוא מתחכך בך.
- השאלה אם אני אוהב את החתול, כמו שאומר הפתגם: הסקרנות הרגה
את החתול. אבל אני אומר, המלצאות הרגה את החתול.
- המה?
- המלצאות. הרשי לי להציג את עצמי, שמי מלץ, אני משורר ומליץ
אידיש.
- אני יודעת.
- מאיפה את יודעת?
- חיים סיפר לי עליך.
- פגשת כבר את חיים. הוי, כפתור ופרח, הקדים אותי כמו שאומרים:
הקדים רפואה למכה.
עליזה חייכה.
- למה מכה?
- מכה על שונאינו כמו שאומרים: שיינע ריינע כפורע, את יודעת
אידיש?
- איך וויס, מאמע לושען. וואס זוגסט טו מיינער ברידער. (אני
יודעת שפת אם, מה אתה אומר אחי.)
- דאס איז א שוועסטער! מיינער חליוימעס אוסט דען די (זוהי
אחות! החלומות שלי היו על אחת כמוך.)
- רק שמרוב חלום לא נהפוך לחלם.
- זה בדיוק העניין, שבאתי להחלים מהחלימה.
- למה להחלים, אתה חולה?
- חולה אהבה, מחפש נפש תאומה.
- תאומה? יש לי אחות תאומה.
- לא לכזו התכוונתי.
- ולמה התכוונת?
- האחות שלך, דומה לך?
- אני התכוונתי רק בדרך השאלה, אין לי אחות.
- ואני התכוונתי לשאול אותך, אם הייתה לך אחות, וזו היית את.
כלומר את היית אחותך, האם את, כלומר אחותך הייתה נאותה להינשא
לי?
עליזה יצקה מים בכוס של הסרוויס.
- זה אתה צריך לשאול את אחותי.
- ויש דרך לברר את זה?
- כתוב לה.
- לאן.
- היא נוסעת לאמריקה.
- את נוסעת לאמריקה?
- אני נוסעת לאמריקה.
- והרי את קומוניסטית וחברת הקומסומול.
- לא עוד.
- לא עוד?
- התפכחתי.
- התפכחת?
- כל חלומותיי הרעים שחלמתי יחולו על ראש אויביי. מדוע אתה
צריך לחזור על כל משפט שלי פעמיים?
- חזרתי פעמיים, נו ניחא. אחזור רק פעם אחת.
דוד שתה את המים שבכוס בלגימה אחת.
- לחיים!
- ואת לא שותה, חברה עליזה?
- אני נוסעת לאמריקה.
- שתהיה לך נסיעה טובה, אולי את לוקחת אותי איתך?
- נו, מילא, למה לא. אלא שאני צריכה את האישור של חיים בעלי.
- בעלך, הוא בעלך. הוא אמר לי שהוא רק חבר שלך. נו, נו, מילא.
מתי אתם נוסעים?
- עכשיו אני יוצאת, חבר מלץ. או ניתן לומר עכשיו כבר: אדון
מלץ.
- באים לקחת אותך? איך את נוסעת?
- בעלי בא לקחת אותי, ואנחנו נוסעים באווירון.
- ומה בנוגע לאישורי יציאה מהרפובליקה העממית של ברית
המועצות?
- יש לנו אישור, אדון מלץ. אני אבקש מחיים בעלי לספק אישור כזה
גם לך.
- אני שומע מכונית למטה.
חיים נכנס לחדר, והסופר האידישאי הסתכל בו והרתיע.
- קולונל פולובניק!
מלץ גם הצדיע.
- משוחרר טובריש מלץ.
לייבוביץ' הצדיע ליצנית.
- אתה לא מזהה אותו?
שאלה עליזה, והתרפקה על חיים שלה.
- לייבוביץ'!
מלץ פתח זרועותיו לרווחה וחיבק את חיים לייבוביץ'.
- לפקודתך המפקד!
ודוד מלץ הצדיע גם הוא הצדעה ליצנית.
- חוכם פון דער מה נשתאונע (חכם מ'מה נשתנה'), נשמע קולה של
עליזה. קודם הוא רץ להשתחוות, ואחר כך הוא מספר בדיחות.
- לאט לך, חברה עליזה.
נשמע קולו של לייבוביץ'.
- מלץ הוא בעל ברית. אמנם הסגיר אותי ל'כוחות העם' כשנעצר, אבל
זו הייתה התכנית של המחתרת שלי. רצינו שייעצר, ושיערנו
שיסגיר.
- זה לא בגללך שנעצר. הוא סיפר לי שנעצר באקראי.
- באמת סיפר לך שנעצר באקראי?
- אני לא סיפרתי לה על כך, לעזאזל.
- אז מדוע 'לעזאזל' היא טוענת כך?
- אני לא יודע מדוע. אבל מה זה משנה, הרי השגתם מה שרציתם.
עליזה השיבה על עצמה רוח מהכובע שהחזיקה.
- פולובניק ספר לי את זה.
- פולובניק, מתי היה בידיכם זמן לדבר, הרי כמעט מייד כשהגעתם
ירית בו.
- הוא סיפר לי על כך במעלית.
- במעלית? בנוכחות נער המעלית?
- כן, ואתה יכול לשאול אותו, את נער המעלית.
- עזבי את זה, עליזה. את יודעת שלא אשאל אותו, אנחנו עכשיו
בדרכנו לאמריקה.
- אז תעצור בדרך במלון 'מוסקבה' שוב, ותשאל אותו.
- למה שאני אשאל אותו, כשאני יכול לשאול אותך.
- אני יודעת שנעצר באקראי מתחושת בטן.
- תחושת בטן, ואת רוצה להאשים חבר שלי בבגידה?
- למה אתה נהיה סניגור שלו, הנה בוא ונשאל אותו איך ידע
פולובניק שאתה יוצר איתי קשר.
- מה אתה אומר, מלץ?
- אתה תכננת שאיתפס, כדי שאסגיר אותך. אז מה זה משנה איך
נתפסתי?
- אז אתה מודה שנתפסת באקראי?
- אני לא זוכר.
- אתה לא זוכר?
- זכרוני אבד לי כאשר הבטתי בפניה היפות של אהובתך.
- או, מלץ. מדבר במליצות.
- כבר אמרו לי את זה.
- ומה אתה רוצה להגיד בזה, מלץ?
- לשם מה החקירה הזו?
- אתה תגיד לי קודם מתי 'זימרת' כשתפסו אותך, ואחר כך אני אגיד
לך לשם מה החקירה הזו.
- אמור לי, לייבוביץ' מייינער ברודער. מה חשבת עליי כשראית
אותי לראשונה בבית ב--- בו התחולל האירוע של הקראת שירה?
- מה חשבתי? כאשר אני חושב מה חשבתי, נראה לי שחשבתי שאמצא
אותך לבעל ברית.
- ואם אני בעל ברית, מדוע פיתית אותי להחזיק כתבים אסורים
אצלי?
- אני מניח כי זה גם מה שאני הייתי עושה לו הייתי במקומך.
הנחתי במקומך שהיית רוצה להחזיק בכתבים.
- זה העניין, לייבוביץ' ידידי. לא מספיק לחשוב שאתה היית נכנס
לסכנה ממנה אתה לא פוחד. יש אחד שפוחד פחד מוות מזבוב, ואינו
פוחד מאריה.
- דבר ישר, מלץ, איני סובל עקיפות והתמהמהויות.
- אני אומר דבר פשוט לייבוביץ'. אני ידידך, ואתה צריך לחשוב מה
טוב בשבילי, ולא להכניס אנשים למצבים מהם יוכלו להיחלץ רק דרך
הלשנה על חבריהם. לו היית חושב עליי, כל זה לא היה קורה.
- ואז איך הייתי נחלץ מכאן, ונוסע לאמריקה.
- אז אתה רואה לייבו, אני הסגרתי אותך ואתה הסגרת אותי. אנחנו
'פיטים'.
- בוא נרים כוסית.
- בוא נכתוב יחד שיר.
מלץ הוציא נייר ועפרון מכיסו, והעביר אותם ללייבוביץ'.
לייבוביץ' לקח אותם בידו, ניסה פעם, והחזיר למלץ. מלץ התמהמה,
ושלח מבט לעבר עליזה.
עליזה לקחה בידה את הנייר והעיפרון והחלה לכתוב:
'אני בחורה פשוטה, הכותבת שיר'
מלץ חטף מידה את כלי הכתיבה, והמשיך לכתוב במקומה:
'על אהובה שכמעט העמיד אותה אל הקיר'
לייבוביץ' שלח יד, אבל עליזה הקדימה אותו:
'האהוב הפך ליקיר'
לייבוביץ' לקח מידה, העיפרון נפל על הרצפה, עליזה ומלץ הזדרזו
להרים אותו, כמעט נאבקים ביניהם מי יקדים. עליזה ניצחה,
והעבירה שוב ללייבוביץ' שחתם:







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם פה עם
טירוף של אהבה
אני בסלוגני
ואתם בבמה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/06 22:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יצחק-צחי מלמד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה