קרה לכם פעם שהלכתם לכם ברוגע
על אדמת חצץ... כאילו כלום,
ואז אבן קטנה מצאה את דרכה לתוך הנעל שלכם?
ואתם המשכתם ללכת, אפילו שידעתם שהיא שם,
ואפילו שהיא הציקה לכם,
הפריעה לכם,
מנעה מכם את ההנאה שבהליכה.
ולאט לאט הרגשתם איך היא מטיילת לה בתוך הנעל
מטלטלת לה בצד האחורי של הנעל, באזור הקרסול
ועושה את דרכה אט אט אל החלק הקדמי, לאזור האצבעות
והיא עדיין מציקה,
והיא עדיין מפריעה.
ובאיזשהו שלב היא כבר הופכת להיות ממש מעיקה,
אבל אתם ממשיכים ללכת.
לא טורחים לעצור ולהוציא אותה,
ספק מעצלנות, ספק מניסיון פתטי להבליג,
עד שאתם מגיעים לרגע בו אתם דורכים עליה.
וממש חזק.
ואתם מרגישים את הכאב החד הזה של השפיץ של האבן,
אתם מרגישים איך הוא ננעץ בליבת כף הרגל,
וזה כאב חד וצורם,
שמעלה בכם אפילו דמעה.
אבל אתם לא תבכו כי זו דמעה "טיפשית",
על לא כלום... על אבן קטנה שנכנסה לנעל,
על אותה האבן שחשבתם שחבל להתאמץ ולהוציאה,
ועכשיו ישנו בצבוץ של חרטה.
עכשיו,
אחרי שהנזק כבר נעשה.
ועכשיו גם מבצבץ לו קצת כעס עצמי
על העצלות המגוחכת,
ואתם אומרים לעצמכם שבפעם הבאה
לא תתנו לזה לקרות, תעצרו את זה בזמן.
אבל כמו תמיד -

לעולם לא תטרחו להוציא את האבן הזאת, עד שהיא לא תחתוך לכם
בבשר החי.