מיכל רק רצתה שהכל יהיה מושלם,
היא הייתה מוכרת לכולם.
חילקה חיוכים לכל הסובבים כשאני נמצא לידה,
והיא לא שמה לב שהיא מתרקחת יותר מדי
ומשאירה אותי מאחור.
ואני מרגיש כמו חמור, מעמיס עלי דברים חסרי תועלת.

כל פעם שמיכל נכנסה לחדר, היא האירה אותו עם אור מיוחד,
ואני חייכתי חיוך ציני, בשביל להראות לה שאני לא לבד.
והיא מספרת לי סיפורים על חברה הבוגד,
ואני מנסה מהחגיגה להתחמק.
היא בוכה לי דמעות תנין בטלפון,
ואני כאילו מקשיב.

מיכל רצתה שהכל יהיה בסדר,
היא אמרה שהיא אפילו תסדר לי את החדר.
ואני כל הזמן משחק את התפקיד, של הבחור האיכפתי,
זה ממש אני.
ואף אחד לא יודע מזה, והיא מאמינה לי לכל מילה.
מיכל היא פתי,
ואני אל הכלים נחבאתי.

מיכל נתקה את הקשר מזמן,
לא שמעתי ממנה כבר כמה חודשים.
זה לא ממש מעניין אותי, היא בטח הלכה לבלות
עם חברה הדמיוני.
והעננים מציירים טיפות צבעוניות,
זה מזכיר לי את הצבעים שהיו על מיכל.

אוי מיכל,
זה לא היה קל, לא היה קל בכלל