יום אחד החלו לצמוח לי כנפיים.
קמנו בבוקר והבטנו במראה
וחייכתי למראה 2 הבליטות המוזרות בכתפיי.
אתה חפשת את הדיאודורנט שלך,
ובכלל לא שמת לב.

בהתחלה הן היו בלתי מורגשות
ובמשך היום דקות מועטות אם בכלל
הוקדשו למחשבה על האפשרות לעוף.
וכשהיית מעביר את ידך על גופי העירום
היית עוקף את שתי הבליטות המשונות
כאילו היו פגר מת של חתול
שמחר יפונה מאם הדרך,
וכלא היה.

כשהחלו לצמוח הנוצות הראשונות
דרישתן להתראות עם מאסטר יהודי הלכה וגברה
ולאחר שהיה הולך,
הייתי מבחינה
שרגלי אינה נוגעת באדמה.
איני יודעת כמה זמן נותרתי כך.

בלילה,
ניסית למרוט את נוצותי
ואני הבלגתי (והיה אף שעזרתי לך בכך).
זה כל כך כאב.
עכשיו, כשנשארו רק שתי בליטות חשופות,
כבר לא אוכל לקרוא להן כנפיים.

אך ימים ספורים אחר כך
צמחו נוצות חדשות
גדולות יותר ובשלל צבעים
שלא ראיתי קודם לכן.
כל כך גאה הייתי בנוצותי החדשות!
כך גם מאסטר יהודי
שחשב שכבר לא אוכל להתעלם מהן יותר
(ובכלל זה גם לא בריא).

ואז אמרתי לך
שהנוצות הפכו לאיבר חדש בגופי
חיוני כמו הלב והמח,
אם לא יותר.
אז גם הודינו לראשונה
שאתה והכנפיים לא מסתדרים.

אתה לא חשבת שאנשים יכולים לעוף.
ואם יכלו -
למה הם צריכים זאת בכלל?

כמה עצוב היה!
וכנפיי
שהלכו וגדלו מיום ליום
לא נראו מבעד למלבושיי
אך בלילה כשהייתי חשופה מולך...
יופיין המכשף הטריד אותך.

כשפגשתי שוב את מאסטר יהודי
לאחר תקופה בה ביקש לא לאמן אותי
הוא לא היה מוכן לחזור בו מבקשתו.
אך אז כבר הבנתי
שאין אני צריכה מאמן -
עכשיו אני יכולה לעוף לבד.

חזרתי הביתה והצגתי בפניך את כנפיי החדשות.
ראתי כמה נדהם היית
כאילו לא היית פה לידי
כשנוספו להן עוד סנטימטר ועוד נוצה.
"אני עפה לדרכי עכשיו"
הפצרת בי שאשאר,
שזו חובתי לנסות לחיות לא כציפור,
ובכלל בני האדם לא נועדו לעוף
אבל אני כבר נישאתי ברוחי לארצות החום.