זה פגע בי, אני לא אשקר.
אני מניח שבשלב מסוים זה היה בלתי נמנע.
כל ההעלבות, הטחות שבאות מרוע בלבד. בשלב מסוים נפגעתי -
נפגעתי ורציתי לפגוע.
רציתי להפוך ברגע לנחש ולהכיש את כל מי שראיתי, גם אם לא פגע
בי, זה לא שינה, רציתי לתקוע את ניבי עמוק בבשרם, להרגיש את
הדם החם זורם לי על השפתיים, נוזל על הגוף, מטפטף ברוך על
הרצפה.
הרגשתי ריק, חלול, בור נפער בתוכי, הפך לי הלב לאבן.
אני אפילו לא זוכר את הרגע שבו לקחתי את הרובה, אני לא זוכר
איך הגעתי לשם, כל מה שאני זוכר זה הירייה הראשונה, פגעה לו
בלב, בלי חרטות וגינונים מיותרים.
אני זוכר שלא הרגשתי כלום, עדיין - ריק, חלול, עם חור בנשמה,
לב מאבן. לא עצב, לא כעס.
באותו רגע הרגשתי צורך להרג, לטבח. יריתי בכל מי שראיתי
מסביבי, הרגתי - שוב, בלי חרטה.

לאחר מכן אמרו לי ששלושה עדיין בחיים. הרגע הראשון שבו הרגשתי.
לא זיהיתי מיד את הרגש - אבל הבנתי, שמחה.
מאחורי קירות לבנים, בחדר קטן, נעול מאחורי סורג ובריח, שומע
את זה. שלושה חיים.

שמחה.