תום יורק שר לי come on come on ואני יוצאת דרך הארובות של
אושוויץ. לרגע יושבת באוטבוס בדרך למלון, לרגע מרחפת מעל
המרחבים האינסופיים שחוויתי אתמול. דשא, המון דשא ורק הארובות
החמות האלו מתעקשות להזכיר לי מה היה פה קצת לפני שקמו
הביטלס.
זה קרה, זה קרה צור אומר לי, ואני בשלי, מתערבלת עם הקסם
הפסטוראלי שכל זה נותן לי. מה לי ולזה? לא סבתא, גם לא סבא,
אולי אני?

אני מרחפת לי במעגלים מעל מדשאות אושוויץ, עכשיו כשאני חופשיה,
וכל גרגיר עפר שלי יכול לעוף לאן שהרוח תיקח אותו. פתאום
נוחתת, והולכת צעד צעד על פסי מסילת הרכבת. לצידי דמותה של
רוני, ממלמלת משהו על חבר שלה שמתגייס, ואני מחפשת את היציאה
המוכרת איפה שעומד לו מגדל השמירה המשולש, שוכחת שעכשיו אני
יכולה לצאת גם מהשמיים.
אבא, יובל, היטלר, נגה, החדר במלון, החלב ששתיתי בבוקר. אלפי
דברים לא חשובים עוברים לי בראש כמו רכבת.
אני מסתכלת על הארובה האחרונה, מנסה לשחזר את יציאתי הדמיונית
ממנה. ובזמן שכולם מזילים דמעה ומדברים על מהות המוות, לי
מתנגן Strawberry Fileds בראש. כי אני לא מבינה, פשוט לא
מבינה, איך 20 שנה אחרי שעלה לארץ כל הגהנום הזה, יכל פול
מקרטני לפרוט בגיטרה שירים יפים כל כך.