בס"ד
איציק. קראתי את מכתבך כמהופנט ושטוף דמעות. איבדתי חבר כזה
יקר, שכל כך חסר לי עכשיו, בספסל הלימודים בבית המדרש, בחדר,
בקביעות... ובכלל, אפילו ב"בין הזמנים"...
כבקשתך איציק, מצאתי חברותא חדשה. לא, לא כמוך! אתה היית משהו
מיוחד! יותר מש"קידמתי" אותך, אתה קידמת אותי! תרמת לי הרבה
בשאלותיך החשובות והארת את עיניי בסוגיות הקשות... איך אודה לך
על כל זה עכשיו?! קשה לי מאד להתרכז בלימוד, כשאני נזכר, שבעצם
הלימוד זה אתה, אתה עצמך! אני משתדל להיות "איש" כמו שאמרת,
ולהשלים את מקומכם שלך ושל שמוליק. איציק, זה קשה!
קל לך לדבר משם למעלה, איציק, אבל הרי אתה זוכר את הקשיים של
העולם הזה... את יצר הרע שלא מפסיק לרגע... כמה שהוא מנסה
לייאש את הבנאדם, להוכיח לו, שהוא או "משהו", או - "כלום". אבל
בכל זאת איציק, הקשבתי לך. התחלתי להיפתח, לצחוק, (חצי צוחק
חצי בוכה - כשאני נזכר בך. וזה קורה תמיד!). עוד לא מצאתי
מישהו רציני כמוך להמשיך איתו את הקביעות לפני סדר א' עם רש"י
ורמב"ן על הפרשה. אני ממשיך לבד בינתיים, ומכוון - לעילוי
נשמתך!
אני חייב להודות, שבזכותך, איציק, למדתי מה זה חיים, את החיים
אי אפשר לנצל, אלא פעם אחת! מקוה מאד שאעמוד בזה, אבל בכל
אופן, כשאני נזכר בך, זה נותן לי כח... אני משתדל מאד לקום
לתפילה רבע שעה לפני שהייתי רגיל, כדי להספיק כמה הלכות ממשנה
ברורה, לעזור ולתמוך ב"חלשים" בלימוד, ובמיוחד, ללמוד תורה
ולעסוק בגמילות חסדים... ביקשת ממני שאשלים את הקביעות שלך
בחפץ חיים לפני מנחה. איציק, אני חייב לספר לך משהו! זוכר
בישיבה הקטנה, שרציתי להיות "צדיק", ולצום את 'שני וחמישי'?!
כן איציק, צמתי. אבל לא אשכח לעולם את דבריך על זה, שנחרטו
במוחי עד היום, ומן הסתם, גם עד סוף חיי... אמרת לי: "דוד, לא
חכמה לצום את 'שני וחמישי', ולדבר שטויות בזמן האוכל, (כי לא
אכלתי) ולישון באמצע הסדר בגלל עייפות הצום. יותר חשוב לעשות
'תענית דיבור'! היא שוה פי כמה מ'תענית אוכל'!". צדקת. אין לך
מושג איך הרגשתי כל כך צבוע באותו זמן. ניסיתי להסתיר, אבל
התביישתי. אבל עכשיו איציק, בזכותך, ורק בזכותך, אימצתי את
דבריך! אני עושה תענית דיבור כל יום במשך שעה!!! בנתיים אני
מחזיק מעמד די טוב. מנצל את הזמן הזה לקריאת ספרים בישיבה
שמעולם לא קראתי... "תנועת המוסר", "תיקון המידות" וכו'.
בזכותך, אני מרגיש רוחני יותר, אמיתי יותר, והכי חשוב, מקיים
את דבריך הקדושים מאז הישיבה הקטנה...
אני לא צריך לספר לך איציק, כי אתה יודע את זה יותר טוב ממני,
אבל בכל זאת רציתי לכתוב לך גם על זה... על חברינו הטוב -
שמוליק. כמו שאמרת, מצבו הלך והדרדר מיום ליום... הרב ביקש
ממנו שלא נפסיק ללכת לבקרו כל יום, ולעשות תורנות בללמוד לידו
תורה בחברותות. "כי אם הוא לא מגיב, כך אמר, לפחות שישמע דברי
אלהים חיים מחבריו..." שמוליק כבר לא איתנו. הוא נפטר חודשיים
וחצי אחרי התאונה... אהרון ואסתי, שבנם יחידם נהרג בתאונה
קטלנית, הפכו שוב להיות זוג "ערירים", שבורים ורצוצים. הם לקחו
את זה קשה מאד... המשגיח, כשנתן לנו שיחה בשלושים של שמוליק,
ביקש ממנו ללכת, לבקר ולעשות שבתות אצל הוריו ללא הפסקה. הוא
אמר שחייבים לשמור איתם על קשר ולעודדם... בכל זאת, בן יחיד
אחרי שנים...
כשבאתי לאבא של שמוליק אחרי השבעה, סיפרתי לו כמה היינו חברים
טובים, וכמה שבנו חיזק אותנו ותרם לנו רבות. שבין אם לנו,
חבריו, ובין אם לישיבה בכללה, תמיד היה זה שמארגן את כל
ההרצאות, המסיבות, החידונים וכו'. הוא הוציא מכיסו דף מקופל,
נתן בידי, ואמר לי: "קרא את זה בזמנך הפנוי, זה בשבילך ובשביל
איציק - משמוליק...". חוץ מזה, לא אמר מילה. רק סובב את פניו
ממני, ומחה את אפו. את הבכי שלו לא שמעתי, הרגשתי! לבו פשוט
נקרע. קשה להם, ועוד איך קשה...!
אגב, אני חייב לומר לך משהו. אסתי סיפרה בשבעה משהו מזעזע. היא
סיפרה, שבאותו יום שהוא נפטר, והיא ישבה לידו וקראה תהילים,
פתאום הוא פקח את עיניו ואמר: "אמא"... אימו, מרוב התרגשות,
רצה מיד לקרוא לרופאים ולאחיות. היא סיפרה שהוא היה ממש חיוור.
הסתכל בפניהם, ופתאום צעק: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". צעק,
ונפטר. הרופאים והאחיות היו המומים... כן איציק, שמוליק נפטר.
אבל לפחות - מתוך קידוש ה'...
לא חיכיתי שיהיה לי "זמן פנוי". איך שהגעתי הביתה, נכנסתי
לחדרי, נעלתי את הדלת ופתחתי את המכתב. איציק, הייתי בהלם! בגב
המכתב היה רשום: "לאיציק ודוד בלבד - אחרי מותי!".
וכך היה כתוב:
" אני מבקשם מכם, מכל מי שרואה מכתב זה, לא לקרוא, ואף לא שורה
אחת, כל עוד אני נמצא ביניכם! המכתב מיועד לחבריי - איציק ודוד
בלבד!
ז' באב, התשס"ד.
איציק ודוד. אין לי מושג מדוע דוקא עכשיו אני כותב מכתב זה,
אבל יש לי תחושה לא טובה. אנחנו נמצאים יומיים לפני סוף הזמן,
בו השקענו שעות על גבי שעות בלימוד התורה בסדרים, בקביעות,
ובשינון משניות בעל פה... נשארו לנו יומיים לנצל, מקוה שנעשה
זאת על הצד הטוב ביותר. אבל עוד יומיים חברים יקרים, כבר נהיה
מחוץ לכותלי הישיבה, מה ששמר אותנו מבחינה רוחנית, מבחינה
נפשית ומבחינה "גופנית"... אני לא יודע איך יעבור בין הזמנים
הזה, אבל האמת שאני קצת פוחד. כשהיינו שלושתינו בישיבה, שמרנו,
הוכחנו ופירגנו אחד לשני. עכשיו נהיה בחוץ, רחוקים זה מזה...
האם נמשיך ללמוד כמו בישיבה?! לקום בבקר ולהתפלל כמו בני אדם?!
אני חושש שנתחיל קצת "לחפף" במה שהשקענו 'זמן' שלם... אני
מרגיש שהולך לקרות משהו מאד לא נעים. לא יודע למי, למה, ולמה
בכלל אני חושב כך. אבל זוהי תחושתי כעת - מין תחושת בטן לא
נעימה. תכננו לצאת לטיול אופניים לרוחב הארץ, טיול שאמור לקחת
יומיים בלבד. כולי תקוה, שהיומיים יעברו מהר... אני רוצה לחזור
וללמוד כמו שלמדתי בישיבה, להתפלל בזמן - ולעמוד בקביעות!
אני מתכנן בעז"ה להשמיד מכתב זה מיד בתחילת הזמן הבא. אבל
במקרה שלא אתחיל אותו, וכך אומר לי לבי, אני רוצה לבקש מכם
טובה. ואולי אחרונה... תמשיכו להתמיד ולהתחזק בכל הנוגע לתורה
ויראת שמים! החזקנו מעמד יפה מאד בישיבה. אבל חוששני, פן
ה"חופשה" הזאת, תגרע, ולו במקצת, את אשר היינו שלושתינו בתוך
הישיבה, לומדים ומתמידים בה זה כבר שלוש שנים וחצי...
מקוה שנחזור לישיבה שלושתינו... בריאים בנפשינו ושלמים
בגופינו, כדי שנמשיך את דרכינו בתורה...
אוהב אתכם מאד ומצפה לראותכם בקרוב -
שמוליק "
איציק, מכתב זה כבר נשטף בדמעותיי עד שכמעט הדיו ודמעותיי שחקו
את הכתב... הוא פשוט הזכיר לי אותך! אבל למה? אני שואל, למה?!
למה ה' לקח אתכם והשאיר אותי פה לבד?! מאין לו לשמוליק שזהו
"בין הזמנים" האחרון שלו?! אני זוכר שסיפרת לי לפני שנים, שיש
אנשים צדיקים שהקב"ה נותן להם להרגיש שהם הולכים למות, כמה
ימים לפני המוות. גם לשמוליק ניתנה האפשרות הזאת?! כנראה, הוא
אכן היה צדיק... לב טוב, נשמה של בנאדם, ממש מלאך שנלקח
מאיתנו...
איציק, שמוליק, אתגעגע אליכם מאד! קניתי ספרים לישיבה ממעשר
כספים, ורשמתי שזה יהיה לעילוי נשמתכם. הספרים ב"ה בשימוש.
הגיעו קבוצה חדשה של בחורים שקיבלו על עצמם לימוד קבוע בספרים
אלה... ראש הישיבה נראה מרוצה מאד מהעניין. עודד אותי, ואמר
לי: "דוד, איציק ושמוליק נשארים איתך, כשהחבר'ה לומדים בספרים
האלה... יישר כח!"
זהו איציק, רשמתי מה שיש לי לומר לך... יש לי עוד הרבה מה
לכתוב, אבל הבכי, שלא הפסיק מתחילת המכתב - ממש לא מאפשר לי...
אני כבר כמעט מתמוטט...
עם הספרים שלך עשיתי גמ"ח כמו שביקשת. לא יודע מה קרה לי, אבל
משום מה, נהייתי "תולעת ספרים" בזמן האחרון... כשאני נזכר, ש -
"חיים רק פעם אחת"!
אבל יש לי גם בשורה טובה שאני מקוה שתשמח אותך. זוכר שהייתי
בשלבי שידוכים לפני הטיול? מצאתי בחורה עם מידות טובות, צנועה,
שקטה, נחמדה... בקיצור, כל מה שכל בן ישיבה מחפש. כל המעלות
הכי טובות - יש בה! "תתפלא", אבל היא ממש מזכירה לי אותך...
איציק, מגיע לי מזל טוב! מחר אני מתחתן - עם אחותך!
לא אשכח אתכם לעולם! לומד לעילוי נשמתכם, וחושב עליכם תמיד!!!
שלך, או יותר נכון שלכם -
דוד
|
