בס"ד

בריאות!

מכתב 2

זה זמן רב שאני כבר רוצה לכתוב מכתב זה, ובמיוחד לאחר הניתוח
האחרון שעברתי; לצערי היו לא מעט עיכובים ולחצים בהם הייתי
צריך לעמוד, ולכן נמנע ממני לכותבו עד עתה. האמת שגם עכשיו אין
ממש ביכולתי לכתוב, אך החלטתי לאזור כגבר חלציי ואף על פי
שהקשיים עדיין עומדים לפניי - אכתוב, למען יהיה זה לתועלת לי
ולרבים.

את סיפורי אתם כבר יודעים ומכירים מהמכתב הראשון. אך בכל זאת
רציתי במכתב זה לספר על מצבים אישיים או כלליים של אנשים אחרים
שיצא לי להכיר או לשמוע אודותם, ואת הקשיים העומדים בפני
ה"חולים", נכים, משותקים וכו', כדי שנדע 'קצת' להעריך את המתנה
הגדולה שקבלנו במתנה, חינם אין כסף - הבריאות. אספר בהמשך,
במיוחד על מה שעבר ועובר עלי מדי יום, וכן על שאר האנשים
והמצבים.

אתחיל בתיאור המצב שמפריע לי במיוחד אצל אותם אנשים קנטרנים
ש"הולכים על שתיים". הם אותם אנשים הבריאים בגופם, אך לצערי
אינם יודעים כלל להעריך זאת, ולא רק זה, אלא מתלוננים על כל
דבר הכי קטן שרק אפשר, ולא עוצרים לרגע ושואלים: "האם אני על
באמת כל כך סובל?!", "כל כך רע וכואב לי בחיים?!" וכו'. והנה
תשובתי אליהם, ובעצם לכולנו: יש אנשים שסובלים הרבה יותר ממנו,
ואינם מקטרים ומתלוננים כמונו! אז למה לנו להתלונן בכלל? האם
מישהו 'חייב' לנו משהו? יש אנשים שאינם מצליחים לתפקד כלל ללא
עזרה של עשרים וארבע שעות, בהן הם צריכים מטפל צמוד... ואנו?!
כל כך פשוט לנו שנבראנו "בריאים"?! האם לא חייבים אנו להודות
כל יום על היותנו בריאים שמסוגלים לתפקד בכוחות עצמנו ולהיות
עצמאים שלא תלויים באחר?! ואפרט:

זה כבר כמעט עשר שנים  מאז פציעתי, שאני עובר, רואה, בוחן
ומתבונן בבתי החולים בארץ. הייתי בלא מעט בתי חולים, לא מעט
מחלקות וראיתי לא מעט מצבים. לא מעט, ולא הרבה - הרבה מאד!
אנסה להסביר ולהמחיש את מצבם של החולים, המשותקים, ה'קטועים',
בעלי המחלות הסופניות ל"ע וכו'. ואף אתן דוגמאות בלי נדר,
וכמובן בעילום שם.

בית חולים 'מאיר' בכפר סבא
ימים אחדים בלבד אחרי שנפצעתי והועברתי מטיפול נמרץ ל"מחלקת
עמוד שדרה", פגשתי את "הנכה הראשון שלי" משחר ילדותי. אמנם לא
ראיתי אותו, כי הייתי מרותק למטה ללא יכולת תזוזה, אך את דבריו
שמעתי והזדעזעתי. הוא השתתק עקב סיבוך בניתוח בעמוד שדרה -
'פאשלה' של הרופאים... אבל עדיין לא ידעתי, שמצבו ה"קל" לעומת
מצבי, זה הבדל שמים וארץ.... שם רק נודע לי לראשונה, מה זו
פגיעה בעמוד-חוט השדרה. עד אז, ובעצם עד לכמה שנים אח"כ, לא
היה לי שמץ לאיזה מצב חמור זה יכול להגיע...

בית חולים 'תל השומר' - שיקום ילדים
בבואי לשיקום עם האמבולנס, שהוביל אותי מכ"ס לתל השומר עם
אלונקה ופילדפיה (צווארון המקבע את הצוואר לראש שלא תהיה
תזוזה, ולו הכי קלה לחוליות השדרה) הקבועה לצווארי שלא יזוז,
כבר 'נתקלתי' באחד הילדים. יוסי, (שם בדוי) ילד בן 4, נשרף
כולו מכף רגל ועד ראש, כאשר פרצה שרפה בביתו עקב תקלה במערכת
החשמל. אימו של יוסי ניסתה להצילו מהשרפה הנוראה שפרצה. אך
יוסי, נשאר שרוף עם חליפת לחץ (חליפה מיוחדת שלוחצת על הכוויות
כדי לשפר את הפצעים הנוראיים - כאבי תופת!) ללא אמא שתבקר אותו
בבית חולים. לא מזמן היתה לו בר מצוה. אימו, לא זכתה לראות את
בנה עולה לתורה ומניח תפילין. - היא נשרפה למוות כשניסתה
לחלצו.

כן הגיעה גם אפרת, ילדה בת חמש עשרה בערך שנפלה מסוס ונפצעה
קשה. את הסיוט שעברו היא ומשפחתה, לא ניתן לתאר. אפרת היתה
בחדר סטרילי מיוחד שאף להוריה כמעט לא נתנו להיכנס אלא בקושי
עם בגדים מיוחדים. לא זכור לי הרבה ממנה, אך אני זוכר שהסתובבה
פעם אחת במחלקה על כסא הגלגלים. אפרת לא שהתה במחלקה הרבה זמן.
היא נפטרה יום אחרי הגעתה, כשזיהום קטלני גרם למותה. עד היום
זכורות במוחי ההתרוצצויות של האחיות בכל הבניין כדי להציל את
חייה. אפרת ז"ל כבר לא תלך יותר לבית הספר ותראה את חברותיה,
לא תהנה מהעולם היפה שברא לנו הבורא, ולצערי, גם לא תרכב יותר
על סוסים. היא פשוט איננה.

וכן הגיע אלי, שהיה במצב דומה לשל יוסי. כששיחק עם כלבו וזרק
חוט מברזל שפגע בעמוד החשמל שהיה מקולקל -... את ההמשך לא צריך
לספר, גם הוא נשרף בכל גופו, כשכל מקלחת - סיוט שלא יאומן. את
צרחותיו הנוראיות שמענו בכל המחלקה. מעורר רחמים, ואף מוריד
דמעות שקטות... הסתכלנו זה על זה במבט חרישי. האחיות בינן לבין
עצמן, ואני ושאר המאושפזים אחד על השני, ופשוט היה בא לנו
לבכות רק מצעקותיו וצערו של אלי. אלי, לא יראה אור שמש עוד
הרבה הרבה זמן... השמש תשאיר לו צלקות במקום הכוויות המכסות
כמעט את כל גופו...

ואני לא מדבר כבר על אורן, שהגיע שלשה חודשים אחרי ושכב בחדר
לידי. אורן, קיבל קריש דם במוח באמצע שיעור ג'ודו, ומאז נהיה
ל'צמח' זה כבר כמה שנים... הקשר שלי עם הוריו נותק שנתיים וחצי
לאחר שעזב את המחלקה ועבר ל'אסף הרופא', כך שאינני יודע מה
איתו היום...

ושלא נדע על זאת שהיו לה בעיות במשפחה... שלא נדע מצרות, שמרוב
תסכול וייאוש, ניסתה הבחורה המסכנה לשים קץ לחייה ופשוט
'לקפוץ' - להתאבד. למזלנו, לא עלה בידה זממה החולני, אך
"לצערה", נפלה על המזגן בהיותה בדרך ל... וכך, נשארה עם בעיות
במשפחה, נכה, ומי יודע עוד כמה צרות היו ויהיו לה עוד במשך
חייה. כך החליטה לסיים את חייה במקום להסתכל על הצד היפהפה
שבעולם, האושר והעושר שאפשר להשיג עם קצת שמחה... חבל שלא חשבה
על כך לפני, אולי כל צערה הנפשי והפיזי היה נמנע. שלא נדע...
האם לנו יש עוד מה להתלונן?! וכי מצבנו יותר גרוע מהמצבים
המפורטים לעיל?! וזה עוד לא הכל...

כן, זה רק חלק קטן מהסיפורים שעברו עלי בהיותי בשיקום ילדים.
לשאר, קצרה היריעה מהכיל... הייתי הותיק במחלקה. שמונה חודשים
בדיוק, וכבר הכרתי כמעט את כל מכמני הבי"ח (שהוא הגדול במזרח
התיכון!). במשך האשפוז במחלקת ילדים, הגעתי ל"שיקום הגדול" -
שיקום מבוגרים, כדי להיות שם בבריכה, להתאמן בחדר כושר, ובכלל,
להשתמש בכל האמצעים שלא היו בשיקום ילדים. שם לראשונה יצא לי
לראות בין היתר אנשים קטועי אברים... אוי, כשאני נזכר בזה אני
כמעט ומזיל דמעות על המקלדת! איך אפשר, איך?! אחד מהם למשל,
היה מחוסר יד ורגל ימין, כשרכב על אופנוע, ומכונית פשוט
"גילחה" לו חצי גוף... מזעזע! אבל עם כל זה אני זוכר בתור ילד,
האדם הזה היה שמח, בלי יד, בלי רגל, אבל החיוך והצחוק נשארו על
פניו. ומי יודע, אם לא יותר מלפני התאונה... הרי בכל זאת, נשאר
לו עוד חצי גוף! מה, זה לא משהו?! זה כן! אפשר להיות שמחים
ומאושרים גם כשנראים "חצי"! ואנחנו עוד מתלוננים...

עזבתי את תל השומר לאחר אשפוז במשך שמונה חודשים. כ"ח איר
תשנ"ח, אני בן 14 בדיוק. בדיוק שנה וארבעים יום מהפציעה, אני
עומד על ההליכון כדי להרגיל את הגוף למצב עמידה. כמה דקות, עד
ש...
למחרת הגעתי לתל השומר שוב... - שברתי את הלסת. נשברו לי לא
מעט שיניים עקב הנפילה, והייתי עם קיבוע ללסת (מצמידים את הלסת
העליונה לתחתונה ע"י "גשר" וגומיות) במשך שלשה שבועות רצופים.
במשך זמן זה לא אכלתי כלום, אלא רק נוזלים. רזיתי מאד. - זו
היתה ה'מתנה' ליום הולדתי. הכרתי מחלקה חדשה - "פה ולסת". שם
ראיתי אדם, סליחה, חצי בנאדם, שיושב על משטח עם גלגלים כמן
"סקטבורד" עגול, ומניע את עצמו ע"י הידיים שדוחפות את הרצפה...
הוא היה ללא רגליים כלל. אלא גוף מהראש ועד המותן. הזדעזעתי
ממראה זה, אך הוא, לא היה נראה מאוכזב או עצוב כלל, אלא שלו
ורגוע כמו לא אירע לו דבר.

[בעת כותבי מכתב זה, נודע לי על בחורה בגיל העשרים לחייה,
שנפטרה לפני כמה ימים מהמחלה הנוראה... היה לה גידול בראש, ועם
כל זה תמיד צחקה, שמחה וניסתה להסתיר את סבלה המר וכאביה
האיומים. היא סבלה הרבה. הכרתי אותה אישית, והיינו בקשר טוב
זמן רב יחסית. בחורה חכמה, כשרונית, בעלת שמחת חיים, יפה...
עצוב...]

לאחר שנה וחצי מהפציעה, עברתי ניתוח להוצאת הקליע. אושפזתי
כחודש ב'מחלקת עמוד שדרה' שוב, ואז עברתי לשיקום ב'בית
לוינשטיין', שם הייתי חמישים יום. הכרתי את חיים. חיים, בן 40
לחייו, נראה כבן 25 לערך, סובל מגיל ילדות מ - A.L.S - 'ניוון
שרירים'. ניוון שרירים זוהי מחלה שאין לה תרופה או ניתנת
לשיקום ושיפור - מחלה סופנית. פשוט, מתחיל מזה שהשרירים
מתנוונים לאט לאט... זה מתחיל בד"כ מהרגליים, אז אי אפשר
ללכת... יושבים על כסא גלגלים ונעים בעזרת הידיים... אח"כ עם
השנים גם שאר הגוף מתנוון... עד שזה מגיע למעלה, ואז... ההמשך
ידוע...

לא אמשיך להלאות אתכם בסיפורים ותיאורים על המצבים בהם נתקלתי,
אך ברשותכם אמשיך בעוד מעט דוגמאות כדי להמחיש את מצבינו ה"רע"
לעומת... ואח"כ בלי נדר אעבור להתמודדות היומיומית ולהסבר על
הפגיעות.

כן גם הייתי באחד מבתי החולים בארץ שלא אומר את שמו מפאת כבוד
המאושפזים שם, והמראות שראיתי שם הם הכי קשים לראיה. מבלי לפרט
אומר, שהאנשים (ילדים בדרך כלל) הנמצאים שם, נולדו בעלי מומים,
כאשר יש כאלו שאין רואים עליהם כלל צורה של בנאדם... ודי
לחכימא... בד"כ הם נעים בעזרת כסא גלגלים ממונע, שעל פי רוב,
מזיזים את ה'ג'ויסטיק' עם חלק בגוף שכן נשאר... שעדיין עובד...
אם בכלל...

מה לעשות, אבל הזמן עובר והאנשים מתבגרים... וגדלים... אני כבר
בן 19. נמצא ב"שיקום ב'", הוא השיקום מבוגרים העוסק בעיקר
בבעיות נוירולוגייות (תורת העצבים). וצמוד לשם "שיקום א'"
העוסק בבעיות אורטופדיות - בעיקר 'קטיעות'.
הכרתי שם את מאיר. מאיר, שעבד ב'מכבי אש' נאלץ באמצע כיבוי
להיכנס לאחד המקומות הבוערים ולהשתלט עליו לבדו. פציעתו
הנוראית היתה 'משולבת'. בעת כניסתו למקום הבוער, נפלה על גבו
דלת מפלדה ששיתקה אותו מיידית, ולאחר מכן - ריסקה את רגלו. הוא
איבד את הכרתו מיד, וחולץ בנס, כשהבעיה היא "רק" נכות לכל
החיים, ומחוסר רגל... תמיד ראיתיו עם חיוך על פניו למרות מצבו
הקשה. מאיר התחתן לא מזמן, כשהוא - נכה וקטוע אבר...

גיל, חייל בן 18, שעבר הדרכה על R.P.G בעת שהכיתה ישבו ב'ח',
והוא באמצע - מול המפקד, דיבר באמצע ההדרכה וקיבל עונש לעמוד.
ה"עונש" - הציל את חייו. המפקד, שהסביר להם על ה"מכונת הרצח"
הזאת, פלט פצצה הישר לרגליו של גיל. את השתלשלות הסיפור שסיפר
לי גיל על כל המאורע, אמנע מכם משום חוסר התעניינות מן הסתם,
אך בסופו של דבר נשאר גיל מקוטע שתי רגליים מהברך ומטה. ללכת,
הוא לא יוכל כמו שאר האנשים, אלא במקרה הטוב - עם פרוטזות...

זהו, אסיים בזאת את תיאור המקרים והסיפורים העצובים, ואתחיל
בתיאור ההתמודדות, המחלות, הפגיעות והנכויות:

עוד בהיותי בין כותלי הישיבה, זכורות לי מילותיו החשובות של
הרב יוספי, כשהוכיח ועודד אותנו בשיחותיו המרתקות. אמנם לא ממש
הייתי צריך ל'חיזוק' הזה כי הרגשתי זאת על בשרי, אך גם לי לא
הזיק להתחזק עוד, במיוחד כשהייתי מאושר במה שיש לי, שמח בחלקי,
ו"שוכח" מצרות העולם. וזהו תמצית דבריו כאשר הוכיח אותנו על
הקימה בבוקר ועל מידת העצלות: "יש אנשים בבלינסון, שהם רוצים
לקום אבל הם לא יכולים. ואתה, שהקב"ה נתן לך אפשרות לקום,
להתפלל, ללמוד ולעבוד אותו במו גופך ובשיא בריאותך, מדוע אינך
מתאמץ לקום מהמיטה...?!". כאמור, דבר זה הרגשתי על בשרי במשך
חודשיים רצוף, וכן בניתוחים שעברתי במשך השנים.

זה היה קשה. שכבתי תקופה ארוכה ללא יכולת לשבת, לעמוד, ללכת
ובטח 'לרוץ'... הייתי מרותק למיטה, בעוד שמאכילים אותי אנשים
כמו שמאכלים תינוק בן חצי שנה. זה היה בתחילת הקיץ. הייתי עם
הפילדפיה, מזיע כולי, וכל האוכל שלא הגיע ישר לפה - נפל לי
לתוך הצוואר. את הפילדלפיה אסור היה להוציא במשך ששה שבועות,
עד שהמקום יתאחה. כל הזיעה, האוכל והשתיה, היו על צווארי המגרד
שאפילו לשוטפו היה בלתי אפשרי. "אמא!!!" צעקתי ביום שרבי
במיוחד כשכל גופי רותח והמזגנים כלל לא עזרו והשפיעו עלי. "אני
רוצה ללכת מפה כבר!" צווחתי בקול חנוק עם דמעות שקטות שרק לבי
ידע עליהן. האחיות היו בישיבה, ולכן גם לא היה מישהו מקצועי
שישמע את מצוקותיי. לא יכולתי לעמוד בניסיון הקשה הזה. הרגשתי
שאני מתמוטט. אני, זה שהייתי "הגיבור שבמחזור", הפכתי בן רגע
לחסר אונים שאין לו כח אפילו לעמוד על רגליו, ולעשות את הדבר
הפשוט והפעוט ביותר שכל ילד קטן יכול לעשות. כמעט והתמוטטתי...
לילות שלמים הייתי ער ושקוע במחשבות על מצבי הבריאותי. "מתי זה
יגמר?" שאלתי את לבי ללא קבלת תשובה מספקת. אינני יודע מ', אבל
כנראה תצטרך לשהות פה עוד תקופה ארוכה! וכך היה... הייתי תלוי
באנשים כשהייתי צריך להתקלח, לאכול, לשתות, לצחצח שיניים,
ואפילו בשביל לקרוא קצת תהילים, הייתי זקוק שיחזיקו לי את הספר
- תלותי לחלוטין. את התקופה הזאת עברתי ב"ה. עם הזמן השתקמתי,
התחלתי להיות עצמאי בחלק נכבד ממה שהייתי מוגבל ותלותי עד אז.
היום, אני מבקר כאלה שנמצאים במצב שהייתי בו אני. אני מבין
אותם טוב מאד...

עד לפני כמה שנים, כששהיתי במחיצת אנשים ובמיוחד חברים, וראיתי
דברים מסויימים שהם עושים, הרהרתי בלבי ואמרתי: "אם אני הייתי
בריא עכשיו, הייתי עושה זאת בשיא השלמות! חבל, הייתי יכול
'להוכיח' להם מי אני על באמת, לולא...". אבל ב"ה המחשבות הללו
חלפו לי עם הזמן. הבנתי, שמה שנגזר עלי, ובאיזה מצב שאני נמצא,
כך אני צריך 'למצות' את עצמי ולהתגבר על הקשיים הנפשיים
והגופניים. אבל עכשיו אני אומר הפוך: "אם הוא היה במצב שלי,
באמת היה מסתדר כמוני?!" דומני שלא! כי אם אני קיבלתי ניסיון
זה והוא לא, כנראה לא היה מצליח לעמוד בו. וכן ההפך. אף אחד
אינו יכול לעמוד, או לחשוב שהיה יכול לעמוד בניסיונותיהם של
אחרים. ואתן דוגמא של מצב מהחיים: שמעתי פעם מישהו אומר לחברו,
שנמצא על כסא גלגלים משותק כמעט בכל גופו, (כן, משותק! העצבים
והשרירים כלל לא פועלים!) ש"אם היה במצב שלו, היה הולך כבר
ממזמן..." כן, כך התבטא אותו אחד למשותק המוגבל. אבל כשלו היה
פצע שנכנסה לו חתיכת עץ קטנה באצבע, לא היו הרבה שלא ידעו זאת
מרוב קיטוריו... האם היה עומד בניסיון של נכות-שיתוק-מוגבלות
במשך שנים?! ועוד עם כאבים... אמר לי פעם חברי מהתיכון כשרצה
קצת לעודד את מצב רוחי: "נו, ומה בכך, בסה"כ 70-80 שנה תהיה על
כסא גלגלים, ואח"כ זה נגמר, פשוט נגמר! ואח"כ (אם נזכה) - חיי
נצח! מה זה 80 שנה לעומת נצח?!.." נשמע קצת מייאש, ואולי אפילו
מכניס לדיכאון, אבל דוקא לי זה הכניס יותר ביטחון, תקוה ושמחה.
הרי אשאר כך 'רק' עוד 80 שנה וזהו! את מילותיו וחיזוקיו אזכור
לעד...

כשחבר של חברים שלי נפצע באיזה פיגוע מפורסם שהיה לפני שנים
מספר, ביקשו ממני חבריי שאלך ואעודד אותו כי מצב רוחו היה
ירוד. מצבו הפיזי היה הרבה טוב ממצבי כשנפצעתי, אך הוא לא היה
מודע להבדל המצבים והיה שקוע בדיכאון עמוק בגלל "נכותו"
ההתחלתית... שיתפנו זה את זה ברגשותינו, והזכרנו את האבסורד
בזה שאנשים נוטים להתלונן על ש"אינם יכולים לתפקד" בגלל 'כאב
ראש', 'יד פצועה' או איזו שריטה קטנה ברגל שבגללה אינם יכולים
ללכת... הדבר מאד "הצחיק" אותנו, ביודענו טוב מאד מה זה נקרא -
'אי יכולת תפקוד' אמיתית, כשאנחנו, משותקים, מוגבלים, מיוסרים
בכאבים, לא מתלוננים ואף עושים דברים שה"הבריאים מסכנים" לא
עושים...

ואני לא מדבר כבר על הנערה שיצאה לעיר לקנות נעליים ולא מצאה
אחרי חיפוש במשך שמונה שעות, ומרוב ייאוש ואכזבה, נשענה על העץ
ממול הכביש וראתה מולה נערה יפה וחמודה בגילה יוצאת מהרכב ישר
לכסא... אבל בלי רגליים... אין לה בעיה של קניית נעליים, היא
לא צריכה אותן, אפילו היתה מוכנה לשלם הון רק בשביל כפכפים,
אבל ללכת, היא לא יכולה... איך תרגיש אותה נערה עכשיו כשרצתה
את הנעליים המיוחדות שלה...?!

כן גם אותו "אנין המוזיקה", כשרצה להוציא את הדיסק שלו והגיע
לסטודיו, ניסה למצוא חן באחד העובדים שם ולספר לו על כל 'קורות
המוזיקה' שלו, ועד כמה חשובה האזנה מיוחדת לצלילים הזעירים שרק
בהבחנה של שמיעה מרוכזת וממוקדת אפשר לחוש בהבדלים וכו',
שבעצם, זה כבר דקות ארוכות שהוא מדבר - לחירש...

וגם חברת גלידות מפורסמת, כשרצתה לפרסם איזו גלידה חדשה שיצאה
זה לא מזמן אל השוק, כשאחד המשווקים מצא לנכון לתת לבחור ברחוב
לטעום וליהנות מהטעם הנפלא של הגלידה. אך הוא לא ידע, שאותו
בחור עבר תאונת דרכים עם טרקטורון כשהיה בלי קסדה ונפצע בראשו,
ומאז נפגע לו חוש הריח ואינו יכול לטעום ו"ליהנות" משום אוכל
שהוא אוכל... (חוש הריח הינו 80% מחוש הטעם). וכן ישנן עוד
הרבה דוגמאות שאפשר לתת, רק לא באתי אלא להמחיש את אפשרות המצב
העלול להתקיים.

עד עכשיו הוזכרו דוגמאות וסיפורים יחסית 'קלים'. אבל מה נאמר
על החולים 'ב'מחלה - (סרטן), שמתייסרים הם ביסורים נוראיים
במשך תקופה ארוכה וסובלים מכאבי תופת... סרטן, הינה מחלה נפוצה
וידועה לרבים בתור מחלה מסוכנת וקטלנית. החולים בה מקבלים
הקרנות על ה"תאים הנגועים", וכן טיפולים כימותרפיים - הזרקת
'רעל' דרך הוריד לגוף כדי להמיס את התאים שהתרבו. אך כיון
שהחומר אינו יכול להתמקד רק באותם תאים נגועים, הוא עובר בכל
הגוף ופוגע אף בתאים בריאים ומזיקים, כיוון שיש חשש שהסרטן
השתלט גם על שאר החלקים בגוף שעדיין לא מזהים אותם. הדבר גורם
לחולה בחילות, הקאות, חוסר תיאבון, נשירת שיער וכו'. קשה מאד
לעמוד בניסיון הזה במשך הרבה זמן, ובמיוחד, שאפילו אחרי
'החלמה' מהמחלה, צריך לחכות לפחות 5 שנים כדי להיות "בטוחים"
שהמחלה לא תחזור. וכבר שמעתי על מקרים שהמחלה חזרה גם לאחר 5
שנים... ה' ירחם ולא יעמיד אותנו בניסיונות קשים ומרים
כאלו...

וכן כל התסמונות למיניהן, טרשת נפוצה (שסיבתה אינה ידועה),
אדמת, מחלות בלב, אבעבועות קור, איידס, אוסטאומייליטיס (דלקת
בעצם), תלסמיה (מחלת דם תורשתית), אנמיה, מגלומניה (מחלה נפשית
שהאדם חושב עצמו למשיח וכו'), מונופלגיה (שיתוק של גף (יד או
רגל) אחד), מונופוביה (פחד קיצוני להישאר לבד), מיאזיס (זיהום
זחלי זבובים), כלבת, אסתמה (הפרעות בנשימה. פעם חשבתם מה זה
שפתאום נגמר לכם האוויר באמצע הלילה למשל?!) וישנן עוד הרבה
מחלות, פציעות ופגיעות לצערי ה' ירחם... רק שאין זה הזמן
והמקום לפרטן כי רבות הן, ומה גם שלא יכילו עוד הרבה דפים כדי
לכתוב עבורן. אך רצוני היה כאמור להמחיש את המצב השורר בקרב
האוכלוסייה ה"לא בריאה", כדי שנדע אנחנו מה קיבלנו ומה עלינו
להעריך!

ואם עד כה דיברנו על מה ששיך 'רק' לצעירים, לצערינו, יש תחום
מיוחד העוסק באבחון וטיפול בהפרעות המופיעות בגיל הזקנה, וכן
בטיפול בקשישים - גריאטריה. לכן מבקשים אנו מהקב"ה בספר
התהילים: "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי - אל תעזבני...!".

ולסיכום, הפגיעה שלי:
פגועי חוט שדרה, פגיעתם הינה מאותו מקום פגוע ומטה. הפגיעה
בד"כ הינה שיתוק המתבטא באי אפשרות להזיז את האברים הנפגעים
בשל פגיעה בעצבים/שרירים, אי תחושה, חוסר שליטה בצרכים וכו'.
בפגיעות גבוהות זקוקים להנשמה מלאכותית, ואף פגיעה בויסות הקור
והחום במערת הויסות! וכל זה כמובן אינדיבידואלי כל אחד לפי
פגיעתו. כך, שאדם הנפגע למשל בחוליות הגבוהות, מ C-6 ועד C-1,
(מלמטה למעלה) יהיה משותק בשתי רגליו, בשרירי הבטן והגב, ויתכן
שאף ידיו ואצבעותיו יפגעו ביכולת התזוזה... (את כל המכתב הנ"ל
כתבתי רק בעזרת קמיצת יד ימין).

אולי זה הזמן להודות למי שהפרנסה ממנו, האושר, העושר, הילדים,
החברה הטובה ובעיקר בעיקר - הבריאות:
תודה לך בורא עולם!

מאד הייתי רוצה לומר את הדברים הנ"ל בכל מקום בארץ ובעולם,
בכדי שאחרים יתעוררו ויעריכו את מה שניתן לנו, וכנ"ל, אך לצערי
הדרך עוד ארוכה, אשמח אם תעזרו לי להפיץ מכתב זה... תודה!

המצפה לישועה קרובה והחלמה מהירה -
נ.ח.ש.