יש לי ציפור לבנה ומרוחקת כשלג.
תמיד בתזוזה, מתהלכת לי על הכתף, אבל בציוץ לא חושקת.
כאשר אני פונה אליה בדברים פשוטים וריקנים הנוגעים באירועי
היום,
מהנהנת היא בראשה הצחור ועומדת כאילמת.

אני בוחן במסתוריות את מקורה, אך נשאר הוא סתום.
נשענת ימין ושמאל על כתפי, נשארת שותקת.
מסתכלת לשמים, ובוחנת את סביבתה, אך כאשר עיניה נפגשות בשלי,
אני כבול עץ.
חתיכת עץ מסכנה שמשרתת את רגליה הצמאות למנוחה.

משקשקת בכנפיה עד לפריסה מלאה ומהודרת.
נוצותיה מתאספות כשורת חיילים מאורגנת אשר צמאה לתזוזה,
אותן היא לא מאכזבת. בורחת, מתעופפת לכיוון ענני השמים.
כאשר פוגשת בשמש, משחררת היא את נצרת לשונה ופוצחת בדברי
היום.
שמש חמה ואכזרית, נשארת קשובה וריקנית,
אך לכל דברי הציפור, רק שקט תוחם את שפתיה.