הנה, רק היום התפלאתי על הכמות היחסית של יצירות שמוחי הקודח
מספק, והן נעלמו כלא היו.

אני מקפיאה את תמונת הילדות שלי בחדר עגול ולבן.
גבס יד ימין מרחף לצד כדורגל חבוט, השמלה הוורודה שסבתא הכריחה
אותי ללבוש. הפלצתי בשמלה הזו כאות אחרון של מרד נואש.
אני לא ממש ילדה של בובות, אבל כשסיימתי כיתה א' אבא קנה לי
בובה ענקית, אולי הקפאתי אותה יותר מדי, קשה לי לזהות אותה
מבעד לקרח הכבד.

"אני לא חושב שהכוכבים ימשיכו לעמוד בשמיים כשאהיה זקן", אמר
אבא שלי.
פעם האמנתי לו. פעם האמנתי להרבה מילים שיצאו מהרבה פיות של
הרבה אנשים.
פעם הייתי מחייכת יותר.
והכוכבים? הם היו שייכים לאבא.

"את חושבת שאת חכמה נורא, אבל אני מכיר אותך טוב טוב, את
טיפשה", אמר אבא שלי.
פעם האמנתי לו. גם כשלא רציתי להאמין.
פעם חשבתי שאגיע לכוכבים.
והחיוכים? הם היו שייכים לאבא.

זו הקדמה ארוכה מדי, התחבטות גדולה מדי. אף אחד לא יצליח
להתחבר לזה.
לעצום עיניים. להזכר. חייב להיות משהו אנושי שייצא ממני ברגעים
האלה.
משהו אמפטי, רגיש, מי יודע? אולי אני אפילו אגרום למישהו
לבכות.