הוא בחר במקל קשה אך קל, מהסוג שתמיד יראו לידיהם של נוודים.
הוא לא גילח את זקנו כבר חודשים רבים.
עיניו החומות לא הראו הרבה תקווה,
אך בדרך בה עמד לא היה עוררין, הוא הולך להביא אותה בחזרה
למקומם.

הוא התהלך בין מרגלות ההרים,
ואכל בדרכיו פירות רבים מסוגים טעימים.
כשהוא אכל מבין הפירות והמיץ זלג על זקנו, היה אפשר לראות כמעט
חיוך.
בזמנים שהרשה לעצמו לזמזם קצת מהלחנים שאותם אהב, היו רואים
חיות עוטים לזנבו.
הוא היה לוחש לחיות מעין לחישה שקטה ומרגיעה, והן התקרבו אליו
כאילו הכירו כבר שנים.
כך היה מתיישב ומספר סיפוריו לחיות הקרובות ומלטפן.
כל כך אהבו לשבת לצידו, ולרגע לא חשבו שיצוד אותן.
לסוף כל מנוחה שרעו פירות רבים לרגליו, כאילו נתנו אותן החיות
בגלל סיפוריו.

הוא סיפר תמיד על חיות, ומדי פעם על נפלאות האדם.
אף לא אחד היה מרוגז בסיפורו, לא עצוב או מקומם.
תוך סיפורו היה מקבל מפעם לפעם מפיהם של החיות
פטל, אוכמניות, תפוחי עץ, פסיפלורה ותותים.
החיות היו מפסיקות את משחקי ההשרדות, ומראה פניהן היה תמים.

הימים הרבים החלישו אותו, גם הסיבה שנדד לבדו.
במסעו, רק דמותה החזיקה אותו.
נאלה אהובתו.

עוד בימים שבהם היתה מתעוררת לצידי.
"נאלה",
כמה שאני אוהב אותה.
החיוך ממותק משפתייך בצבעי התות, חשבתי.
"בוקר טוב",
חייכתי.
"החיבוק שלך חסר לי", אמרה.
כמה שהיא מאירה את עולמי.
נגעתי לפניה החמות, הוורודות הנעימות.
עורה הרך מחזיק כאילו עוד לשנותיה עשרים.
"אהובי", אמרה ברכות כזו שמוחצת לך את הלב מבפנים,
"למה אינך מחייך?" שאלה.
חייכתי.
פניה נראו לרגע אדומות מאוד, ולפתע כחולות כאילו מאבדת את
נשימתה.
מה הם עשו לה, חשבתי.
נסיתי לאחוז בידה כשהושיטה את ידה, אך לא הצלחתי.
נאלה! צעקתי מספר פעמים.
האור הבוהק והדשא הנעים הפציר לי הבוקר,
העורב העיר אותי משנתי.
הוא נראה טעים, אבל לא אוכל אותו, גם אם היה פגר.