גל של רגשות מציף אותי.
מפחדת לפחד,
מפחדת להרגיש.
כבר לא מפחדת.
נאכלת.

לא יודעת מה זה להרגיש באמת,
בוחרת לא לדעת...
סכינים רכות,
סכינים חדות,
סכינים חדות כבר לא מכאיבות,
הכל עובר מעלי:
מציאות, אמת, דמיונות, פחדים,
זה לא עובר בי יותר,
כאילו. רק כאילו.
בולעת את הכל.
בורחת.

מתמסרת להרס,
לחורבן הפנימי,
לריקוד הלא מודע
שסוחף אותי.
"לא לדעת, אל תדעי,
לא לכאוב, אל תכאבי,
את לא שם, גם לא פה,
זה לא קורה לך".

צריך היה לכאוב את הרגע. צריך. בלי להכאיב לעצמך.
תשמחי. תני לעצמך יותר משנייה. אל תברחי לשם.

זה חייב לצאת איכשהו.
לא ככה.