אי אפשר להגיד שזה הפתיע אותו. בכלל לא! הוא תמיד היה בטוח בכך
שבגיל עשרים ושתיים הוא ימות. מאז שהיה קטן, עוד בגן, היה אומר
לילדים ההמומים: "אני יודע, בגיל עשרים ושתיים אני אמות
בטוח!"
מהרגע שנודע הדבר להוריו, באופן מסור כמו שרק הורים יכולים
לדאוג, הם לקחו אותו לטיפול פסיכולוגי.
אצל הפסיכולוג הוא בילה את מיטב שנות נעוריו בשיחות סתמיות על
החיים: "אתה באמת חושב שתמות בגיל עשרים ושתיים?" אמר לו
הפסיכולוג תוך שהתרווח מחדש על כורסאת העור הישנה שלו.
"אני לא חושב", אמר עידו, "אני יודע. תראה אני לא מבין למה
כולכם עושים מזה עניין כזה רציני, הרי לי זה בכלל לא ממש
מפריע."
"עידו, אני לא רואה שום סיבה שבעולם שאתה תמות בגיל עשרים
ושתיים. אתה בחור צעיר, חסון, בריא כשור. כל הנתונים הרפואיים
שלך מעידים על כך". השיב לו הפסיכולוג הנראה כאילו כל רגע הוא
הולך ונרדם.
"תקשיב, אני לא צריך אישור ממך או מאף אחד אחר. אני אפילו שמח
שאני הולך למות בגיל עשרים ושתיים! זה נראה לכם כ"כ בלתי אפשרי
שבן אדם באמת יהיה שלם עם העובדה שהוא הולך למות ואף מוכן
לכך!"

עידו באמת היה בן אדם שאהב את המדינה שבה הוא חי. אם פטריוטיות
היתה מוצר, עידו ללא ספק היה היבואן שלה. לכן אין בכלל צורך
להגיד שהצבא מאוד שמח לקבל אדם בריא ואינטילגנטי לשורותיו
בשירות קרבי.
עד היום שבמהלך תרגיל שגרתי, עידו כמעט נהרג כשטעה בזמן
הספירה, לפני שזרק את הרימון.
"אתה רוצה למות תגיד לי?!" צעק עליו המפקד תוך כדי ריצה
לקראתו.
"אני לא רוצה, אבל אני יודע שבגיל עשרים ושתיים זה יקרה" השיב
עידו עם חיוך על פניו. משם והדרך לשחרור של עידו הייתה קצרה
מאוד.

עידו בכלל נהנה מהמצב הזה. המצב הזה שכולם כ"כ סובבים סביבו
ומנסים להבין אותו. אבל הדבר שהכי הפריע לעידו היו האנשים
שניסו לעזור לו. כל יום היה אחד החברים שלו, או הידידות שלו,
תופסים אותו לשיחה ומנסים להניא אותו מהמחשבה הזו.
"למה אתה רוצה להתאבד בכלל?" שאל אותו שרון חבר טוב שלו.
"מי אמר שאני רוצה להתאבד? למה אתה חושב שעצם העובדה שאני הולך
למות בגיל עשרים ושתיים זה בגלל שאני רוצה להתאבד? באמת שאני
לא מבין אתכם."
"מי זה "אתכם"?" המשיך לשאול שרון.
"אתכם זה האנשים שבכלל לא מבינים אותי וחושבים שאני רוצה
להתאבד. אנשים שמתוך איזושהי מחוייבות מוסרית שעליה גדלתם, אתם
מרגישים שברגע שבן אדם מדבר על עצמו בהקשר של מוות זה אומר
שהוא הולך להתאבד וחייבים למנוע את זה. ד"א, אני ממש לא רוצה
להתאבד. אין מה לעשות, המוות שיגיע הוא גדול ממני ומכולם."
עידו אמר, ומרוב עצבנות שלא היה רגיל אליה, החליט ללכת.

רק החבר הכי טוב של עידו, אלכס, הצליח להבין אותו. האמת, הוא
לא בדיוק הבין אותו, הוא פשוט לא ראה בהצהרות האלה של עידו
גורם מאיים. הוא היחידי שהיה חבר של עידו כי היה לו נחמד להיות
חבר שלו, ולא מתוך סקרנות שכזאת לראות איזה מין סוג בן אדם
הוא.
עידו מאוד העריך את אלכס על כך ולא חסך ממנו פעמים רבות מילים
טובות ומחמאות על כך. אלכס תמיד היה משיב: "זה בסדר, אתה בן
מוות כמו כולנו. לי זה לא מפריע ממש."

וכמו כל סיפור, או כל דבר שקורה בחיים האלה שלנו, גם הסיפור
הזה חייב להסתיים רע.
לפני חצי שנה, היינו במסיבה של עידו. הוא חגג יום הולדת עשרים
ושלוש.
כעבור חודשיים ביום הולדת העשרים ושתיים של אלכס, אלכס נהרג
כשיצא מהמכונית שלו בלילה, כדי לתקן אותה.
מאז עידו נסע לחו"ל ואף אחד לא שמע ממנו.
אני, בינתיים, יושב וחושב איך אפשר לספר את הסיפור על האדם
שהמוות שכח להגיע אליו, אחרי הבטחות חוזרות ונשנות...