לפעמים היא מרגישה צורך להיעלם.
לנתק את החוטים ופשוט להיעלם.
היא מקנאת ברוח שבורחת אל השמים,
היא מקנאת בגשם שמתחבא במרכז האדמה,
היא מקנאת בשמש שנמצאת שם למעלה, בלי חוטים, בלי קשרים.
היא מקנאת בכול אותם מתים שנודמים לעולמים.
היא רוצה את ההזדמנות לפרוש כנפיים ולעוף,
לעוף מעל העולם, כמו הציפורים בבוא החורף,
לעוף רחוק מכול המכור ומכול המאוס,
בלי להביט לאחור, לעזוב הכול ולא לחזור.
פעם היא הלכה ביחד ועכשיו היא לבד.
רחוק מכולם.
נטועה באדמה, כבולה באזיקים ארציים.
עיניה עיפות ודומעות בשתיקה.
הקבוצה אינה מבינה למה היא בחרה ללכת לבדה,
היא חיפשה תשובה ולבסוף אבדה.
הרעב מכרסם בה מאז שעזבה,
אותו הרעב המוכר שאין ביכולתה להשביע כבר הרבה זמן.
היא הולכת בשבילים מעגלים שאינם מתיישרים.
היא רוצה לצרוח, אבל אין לה קול יותר, היא איבדה אותו להרים
הגבוהים.
היא רוצה לנשום עמוק אבל אין לה אויר יותר, היא נתנה אותו
לעננים.
היא לא מרגישה כאב או פחד יותר, כי אותם היא נתנה לעצים.
לבה לא פועם יותר, כי אותו היא נתנה לו כשעזב.  
עוד מעט יגיע הקיץ והפרחים יפרחו, העצים יתייפו ובעלי החים
ייצאו ממחבואם, שמחת החיים תחזור לעולם.
אבל בשבילה אין כבר קיץ, הוא לא היה כבר הרבה זמן,
הוא נעלם ונדף עם החיוך שלה.
ועכשיו זה כלום, רקע לבן עם ילדה במרכז.
לא חורף, לא קיץ.
היא לא מרגישה את הרוח הקרה ולא את הגשם הרטוב,
היא לא תרגיש את  השמש המחממת את עורה הצחור.
היא הולכת כעיוורת בחשכה טועה ותועה.
אין סימני דרך ואין חצים ולא אנשים אדיבים,
שיעזרו לה בדרכה.
אולי היא טעתה בבחירתה ואולי זה סוף בלתי נמנע, אבל
היא נותרה לבדה, בלי מצפן, בלי מפה, רק שביל המוביל לאינסוף
הנורא.