פתאום הכל כרגיל,
מתקשר, מדבר,
מוכן לבוא אליי, להיות איתי,
נזכר בי...
ולי אסור להגיד אף מילה,
לא משנה כמה הוא פגע בי
אני צריכה להיות בובת חרסינה יפה,
אחת שיושבת על השידה
יושבת ושותקת.
אני מנסה לדבר,
לשאול,
חושבת אולי אם אני אצעק אני אצליח להעיר אותו.
אבל הוא אדיש כמו כולם,
רואה בי כלי
לא רואה אדם.
ולבסוף, כמו בובת חרסינה שנזרקת על הרצפה
אני נשברת לחתיכות.
והלב שלי נסדק
סדק חבוי, שאי אפשר לתקן.
ולמרות שמדביקים אותי מחדש
ולמרות שהדברים "ממשיכים כרגיל"
הסדק לא מגליד! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.