בילדותי, היתה לנו עוגה מיוחדת שהיינו אוכלים תמיד. קראנו לה
''עוגה-של-אבא'', כי אבא שלי תמיד הביא את העוגה, ועל-פי הגיון
של ילד, היא הרי שלו אם הוא מביא אותה.
עוגת דובוש, ככה קוראים לה.
אחיי הגדולים זוכרים טוב ממני את טעמה של העוגה-של-אבא, מאחר
וייצור העוגה נפסק כשהייתי בגיל צעיר, כשקונדיטוריית דובוש
נסגרה. מדי פעם, מזכיר אחד מאחיי את העוגה והמשפחה נקלעת לשיחה
ארוכה מאוד על טעמה ומרקמה, על הסיבות להפסקת העוגה וכו'. אני
לא משתתף בשיחה.
כבר שנים שהמשפחה מחפשת מקום שעוד מוכר עוגות-של-אבא. אם אין
דובוש לי, אף עוגה לי, כך אני צוחק עליהם לפעמים, בראש. שום
עוגה לא יכולה להשתוות לעוגה-של-אבא, הם אומרים.

בילדותנו, הרבינו לישון אצל סבתא שלי, אני ואחיי, בדירתה הקטנה
ברחוב טשרניחובסקי. כל פעם אחד אחר. בימי שבת, אני זוכר, היא
היתה מחכה שאתעורר ואז, לאחר שוקו מקופסה וחביתה שהיתה נאכלת
במזלג שתמיד היה נראה מוזר בעיניי, היינו הולכים לכיכר
דיזנגוף. אהבתי את כיכר דיזנגוף. אהבתי את הספסלים הלבנים, את
היונים הצחורות אשר אכלו בתאווה לחם אשר הוגש להם על ידי עוברי
אורח ואת המזרקה. היה שם מוכר בלונים, אשר היו לו המון בלונים,
בכל מיני צורות של כל מיני חיות, וסבתא היתה קונה לי בלון
והמוכר הנחמד היה קושר אותו לי ליד, שלא יעוף. ניסיתי לומר
לסבתא שהוא לא יעוף לי, אבל היא לא הקשיבה. הצדק היה עמה,
כנראה, גם היום אני לא יכול להחזיק בלון יותר מחמש דקות, תמיד
הוא מתעופף לי מחוסר ריכוז.
היום כיכר דיזנגוף נטוש ומלוכלך, היונים התמעטו והמזרקה
מתפרקת. הכל הרוס שם עכשיו, מלבד אולי מוכר הבלונים, שפשוט
נעלם. אולי טוב שכך, בעצם, ככה יש לי זכרון אחד טוב להישען
עליו.

אני זוכר שכשהייתי בן 9 בערך, נסענו לאילת, כמו כל שנה. אני
ואחי אכלנו שם עוגה במקום שקוראים לו ''דיזל''. שתי פרוסות
עוגה הוגשו לנו בצלחת גדולה ומהודרת, עם קימורים קטנים מסביבה,
קו זהב מקיף אותם. החתיכות היו מצופות ברוטב שוקולד חם,
מאוגפות מכל הצדדים בגלידה ובקצפת, ומעל הכל מפוזר מעט קקאו
אשר דיגדג בגרון כאשר החליק מטה. תאווה לעיניים, מעדן ללשון,
מכה לסבתא, שאם היתה רואה אותי אוכל כל כך הרבה שוקולד היתה
זורקת אותי מן החלון. טעמה הטוב של עוגת הדיזל השתמר אצלי טוב
מאוד בראש, מין זכרון טוב שכזה, טעם מתוק שהיה חוזר על שפתיי
כל פעם שחשבתי עליו. כנראה שזה משהו תורשתי, הדיבוק לעוגות. לי
לא היה זכרון מעוגת דובוש, אז אני פניתי לעוגת דיזל. שנה שלמה
חלמתי על העוגה, על מרקמה ועל תוכנה, וכבר חודשיים לפני הנסיעה
השנתית לאילת כבר החתמתי את הוריי על דף הכתוב בכתב יד עקום
שהם מבטיחים לקנות לי עוגת דיזל. הם חתמו.
חודש לפני עשיתי טבלת יאוש. שבועיים לפני - נמנעתי מממתקים,
שיהיה מקום לעוגת הדיזל. שבוע לפני כל מה שדיברתי עליו היה רק
עוגת הדיזל. יומיים לפני כבר הייתי ארוז לגמרי, הראשון שמוכן
לצאת כבר לאילת, מוכן לסבול את חמשת שעות הנסיעה רק כדי להרגיש
את טעמם הקריר של שיני המזלג בהם נעוצה עוגת דיזל על לשוני.
ביום השני גררתי את אחי איתי ל''דיזל''. נכנסנו למקום
וברוב-הוד הזמנו עוגת דיזל בשבילי. חמשת הדקות הארוכות ביותר
בחיי באותה תקופה. תופפתי עם אצבעותיי בעצבנות על השולחן ומדי
שלוש שניות הפניתי את מבטי לפתח המטבח, מחכה, מתי תגיע כבר
עוגת הדיזל?
הגיעה. באה מלצרית והגישה לי צלחת פשוטה ואפורה עם פרוסת עוגה
קטנה, קצת רוטב וטיפונת גלידה וקצפת וללא שום קקאו. הבטתי
בעוגה בהפתעה.
"מה זה?" שאלתי את אחי. ''הם שינו את העוגה!'' קבעתי.
נעצתי את מזלגי בעוגה וקירבתי בחשש את החתיכה הלקוחה אל פי,
בוחן אותה בעיניי. הכנסתי לפי.
''הם שינו את העוגה!'' אמרתי שוב לאחי, לאחר שטעם העוגה כלל לא
דגדג את גרוני. הייתי מאוכזב. העוגה היתה יבשה, הרוטב היה קר
ולגלידה לא היה טעם כלל.
''אולי אתה שינית את העוגה?'' שאל אותי אחי, שלא זכר כלל איך
נראתה העוגה שנה שעברה. ''אולי היא תמיד היתה ככה?''

מעולם לא מצאנו שניה לעוגה-של-אבא. המשפחה הוריי ואחיי חיפשו
לא אחת, אבל מעולם לא מצאו עוד מקום שמייצר עוגות כמו עוגות
דובוש. פעם אחת הצליח אח שלי למצוא עוגה שטעמה, לטענתו, היה
דומה נורא לעוגה-של-אבא, והוא אף נתן לי לטעום, אבל הטעם לא
הזכיר לי דבר. ''דומה מאוד לעוגה-של-אבא,'' זייפתי, ''אבל לא
משתווה אליה.''
באותה הסצינה החלפנו תפקידים, אני ואח שלי. אני הייתי זה שלא
זכר מה היה בעבר, והוא היה זה שניפח אותו. מעניין אם הבלון שלו
יתפוצץ, כמו ששלי התפוצץ, או סתם יאבד אוויר לאט-לאט ויעלם,
כמו מוכר הבלונים הנחמד ההוא שהיה מוכר פעם בלונים בכיכר
דיזנגוף.